עם ישראל מתרגל להופעות בסלון. זאפה לייב בפארק הירקון מול מושבים ריקים. צלמי הוידיאו הם הקהל. עידן רייכל שפתח את לייב זאפה מול שולחנות ריקים בגל הראשון, התייצב אחרי שתי הופעות מול קהל (בקפסולות) למופע סולו – ללא קהל לקראת סגר שני. הקורונה מספקת אכיפת איסור כניסה להופעות כמו גם אינטימיות נדירה של אמנים מול אין קהל. תחושת קרבה אחרת.
רייכל אינטימי הוא קונצנזוס מרגיע ומחבק. זו המטרה. לנתק מהקבינט, מבלפור. "ואם תבואי אליי/ נישאר כל הלילה". זה כל הסיפור. יותר מזה – "ובבוקר תראי נישאר ביחד". פשטותו העממית, מעין Traditional folk music בטון רומנטי מתרגש. גרסה עירומה מחזקת קווי המתאר המלודיים של השיר, והעיבוד לפסנתר – עקב בצד אגודל.
רייכל שר אהבה. מאיה אברהם מצטרפת. דמעות הופכות לשיר ומנגינה. קישוטי הקול המסולסלים יגיעו גם "מהיום שהלכת" (יה מאמא) למילים של שמעון בוסקילה. תוספת העוד שמנגן מרק קקון חיונית לשיר כמו "בואי" במיזוג עם צלילי תוף אלקטרוני.
האהבה תשחרר את הידיים הקפוצות והן יתארכו – ב"מחכה" למילים של ריטה. וגם: "לנשום אותה עמוק לדעת שתמיד נהיה שם בשבילה". מילים ורגש הדוקים. אין כאן בלוף.
"למצוא בכל דבר עוד יופי" הוא שר ב"לפני שייגמר", משפט שמכיל את תמצית האמנות המוזיקלית שלו – ה"עוד יופי", היכולת להמציא את המנגינה החדשה המיוחדת, ללוות אותה באצבעות רגישות, מיומנות. כמלודיסט הוא פשוט, ישיר. סימטרי. ככותב מילים הוא משתמש בשפה פיוטית נשגבת כדי לתאר יחסים בינו ובינה, תחושות געגועים לבלתי מושג בספירות לא ארציות.
רייכל קרוב אצל עצמו יותר מתמיד בליווי פסנתר נטו. זהו רייכל של רישום מלודי מדויק, שתוגתו ב"שושנים עצובות" מושרת ומנוגנת בכוונה אמיתית, מחלחלת בקלות בפשטותה היפה, מחניפה בקשר שבין מנגינה לקצב, וגם כשהשמיים השחורים הם הגבול, הוא ירגיש את האוזן והלב בלילה ממרחקים.
ובלילה, בלילה
בשעות הקטנות
התפילות הפשוטות מבקשות
בלילה, בלילה
לחכות לתשובות
כדי למצוא עוד סיבה לקוות (השיר "בלילה")
שירים: ואם תבואי אלי, אהבה כזו עם מאיה אברהם, מחכה, לפני שייגמר, מהיום שהלכת (י מאמא) עם מאיה אברהם, שושנים עצובות, מילים יפות מאלו, ממעמקים, חיים פשוטים, בלילה, איזה יום טוב, בואי, שאריות של החיים, חלומות של אחרים
