עילי בוטנר וילדי החוץ - בית

בית

עילי בוטנר וילדי החוץ

אן.אם.סי
4/5

"היי יש ילד שצריך אותך בבית/ לחלום ולעצום את העיניים/ ואמא ששומרת רק עליו / היי/ אף פעם לא אמרת אם את גאה בי  / עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי/ החזיקי את ידי/  אל תעזבי".
השיר הפותח "היי" נכתב בקצב ובטמפרמנט מהסוג שאינם תואמים נושא כמו זעזוע שקרה בילדות. סיפור על "בית שעומד לקרוס", "כאבים, השפלות", "ילד שצריך אותך בבית". שירים על טראומת ילדות אינם נכתבים בדרך כלל בסולם שמח ובקצב מהיר. זהו שיר שעושה חשק להזיז את הגוף.
עילי בוטנר כתב על מצוקה של ילד מהיבט עכשווי. הילד שזועק מתוך המבוגר שבו. אוהד שרגאי שר בעוצמה את תחושת המצוקה, ועדיין הייתה לי הרגשה שהשיר מותאם מדי לסגנון הפופ המוכר של עילי בוטנר וילדי החוץ באופן שעלול לעמעם את עוצמת המועקה שהצטברה אצל היוצר, ולהיטמע  ברשימת הלהיטים הגדולים של החבורה, גם אם הוא נכתב מתוך כאב אמיתי שמקנן בבוטנר מאז ילדות.
נדמה לי שזו הייתה בעייתו הלא פשוטה  של עילי בוטנר – איך להמחיש את הנזק הנפשי שנותר מתקופת ילדותו – במוסיקה שתואמת את רוח השירים החדשים.
גם "ילדים כמונו"  – על ילדי החוץ בקיבוץ,  שלא למדו לחבק ולקבל חזרה – הוא פופ קליט ומלטף בהרמוניות קוליות נפלאות, פרט לקטע הראפ בסיום – רעיון מצוין לדלל את המתיקות המוסיקלית של השיר. "אתה מולי" לוקח את הסיפור של בוטנר למחוזות של הרמוניות קוליות מורכבות  של זמרי החבורה, עיבוד קולי יפהפה לשיר העוסק בזהות אישית על רקע קריסת נופי הילדות.
"אמא", השיר המסיים את האלבום, הוא היבט רטרוספקטיבי שנוגע בעצב המרכזי של הכאב  בקשר הטראומטי שבין הדובר ובין אימו על רקע מראות הקיבוץ של פעם, שמעצימים את סערת הרגשות שנעה בין התחשבנות, געגועים ומחילה. מה יישאר מכל מה שהיה? הוא, הבן, מבקש יום נוסף מתוך מודעות מפוקחת לסוף. המשקעים על רקע השארתו ב"בית הילדים", הבכי שלו כשהיא לא היתה לצידו, המלחמה ביניהם וגם הסליחה, כי מה שנשאר בסופו של דבר זו אהבה.
זהו אחד השירים היפים באלבום.  ההרכב במקרה הזה הוא אמצעי לתרגם את רחשי הלב לצלילים. ההגשה האישית של בוטנר היא על בהונות האצבעות, בטון עדין ואינטימי ובנפש כמהה. שיר שמעיד עד כמה קריטי מבחינתו לשיר אותו סולו. הפתיח האקוסטי מסמן את ה"ניקיון" של השיר, את ניצחון המנגינה, ההרמוניה והצליל הטהור על פני תוספות הפקה מיותרות.
שירתה ל אדר גולד ב"חבק אותי" משדרת משהו מהמועקה האישית הנקשרת לחוויות הילדות. תחושת הלחץ והמצוקה מקבלת יתר עוצמה  ב"הכל נגמר" בשירתו של תום גפן, החבר החדש בלהקה. מה שהיה הוא שיהיה. אין שינוי במהות הקיום. אתה יכול להיות מאושר לשעה אחת, להתנחם בשירים שיישארו, אבל אז אתה מבין שדבר לא ישתנה. במזג האוויר, בנופים, במצבי הרוח, במוות.  הולכים לכיוון אחד. הכל דועך. הכל נגמר. אין כרטיס חזרה. הזמן נגדנו, לא מרפא.
אפשר להלחין טקסט כזה בצליל עגמומי, מינורי ומאופק. עילי בוטנר בחר מסלול מלודרמטי, קו שמאפיין את הפופ הקצבי טמפרמנטי-אנרגתי שלו. שירתו של גפן רגשנית לאללה, זועק את רגשותיו בהתפרצות רגשית מופרזת. רץ לפני השיר, נשאר בפסגה דלילת אוויר לנשימה.
לעומת זאת,  גפן נשמע מאוזן ב"אתה היית הראשון" – מנגינה מהסוג האולטימטיבי, מעין אודיו מונטאג' שבין שלמה ארצי לעידן רייכל.
"סוף שיש לו התחלה" הוא שיר אהבה-געגועים שעומד בפני עצמו, אבל מציב פרדוקס תמוה. הדוברת בשיר (הזמרת החדשה בלהקה גל לוגסי) שרה על מצב של רצון להחזיר את האהוב מתוך ידיעה שאין סיכוי.  המנגינה המצוינת והעיבוד חוברים לשיר שהתאים לי לקונספט של השירים המעטרים את סרטי ג'יימס בונד.
"בית" יכול היה להפוך לאלבום קונספטואלי נהדר, אילו בוטנר היה מתמקד לאורכו בסיפור טראומת הילדות שלו. הנקודה היא שהוא נאלץ לשמור על איזון בין המוסיקה המוכרת של החבורה ובין השירים החדשים. מכל מקום, יכולת ההמצאה המלודית שלו, שילוב של רגישות ורגשנות הולידו את האלבום המוצלח ביותר של בוטנר וחבורתו נכון לעכשיו.

שיריםהיי, ילדים כמונו, חבק אותי, הכל נגמר, אתה מולי, ולפעמים, אין לאן לחזור, אתה היית הראשון, סוף שיש לו התחלה, אמא

עילי בוטנר וילדי החוץ: עילי בוטנר, אדר גולד, אוהד שרגאי, גל לוגסי, תום גפן

צילום: מרגלית חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. אני חושב שדווקא הדיסק כולו מדבר על חוויות הילדות והמשקעים שקיימים בין הילד והאמא
    לדוגמה בשיר "סוף שיש בו התחלה" שממוקם לקראת סוף הדיסק זה לא שיר על אהובה המדברת לאהוב ליבה, אלא על אם הפונה לילד שגדל כבר ומגיעה עד אליו ומעידה על עצמה שפרמה את כל התסבוכות מהעבר אבל אין לה את האומץ להיכנס בדלת… ולכן מבקשת ממנו שישים לב אליה …

  2. ובכלל הייתי מתייחס לדיסק כולו כיצירה אחת שלימה המתארת מצבים שונים ברחבי הזמן והרגש… עד שיר הסיום אמא שמלבד מה שרשמת בכתיבתו הוא בעצם אין סופי רק בלחן יש סגירה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן