חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים  להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום)
השוואות? מתבקשות כמעט באופן טבעי. האזנה לאלבום בבית, באוזניות היא התייחדות אישית, יש חוברת מילים, תרגומים של טקסטים, אתה נמצא חזק בתוך הפרויקט על גווניו המיוחדים, הניואנסים, סוג של אינטימיות שהופעה אינה יכולה להחליף.
בהופעה יש דינמיקה אחרת, שהאזנה לאלבום לעולם לא תספק. המופע מעצים את האלמנטים הרוקיים של הפרויקט, בנגינה, בהגברה, בתאורה מרהיבה. טסה מודע היטב לכך, שהמופע צריך להכיל את כל מה שקיים באלבום, אבל גם להעצים, והעוצמה הגיעה בהפקה, כשהאלמנט החשמלי האפרו-רוקי בה, טשטש מעט את הניחוח השורשי-עממי שקיבלתי מהאלבום. שמעתי את הסלסולים של טסה, שהגיעו ממקומות שמתחת למיתרי הקול ("תהדיני", "עלא שוואטי", "סאיב יא גלבי"). שמעתי נגן הקנון, את נגנת החצוצרה, צליל הדרבוקה הדומיננטי, גם את סימפולי  הקלטות דאוד אל-כוויתי, אבל לא את צליל כלי המיתר של שלושת הנגנים.
הכוויתים של דודו טסה הגיעו לבמת הרוק גם בהופעות אורח קוהרנטיות מוצלחות של ריף כהן ונינט טייב. דודו טסה שילב בדואט עם ריף כהן את להיטו הגדול, "פוג אל נחל",  מאלבומו הרביעי "בדיוק בזמן" משנת 2004, שהיה חלק מפסקול הסרט "סוף העולם שמאלה". זה היה המפגן המלודי-קצבי המלהיב ביותר של המופע.
טסה אינו אמן של בידור. הסינתזה שלו היא אותנטית. הוא לקח על עצמו אתגר להקים גשר אל המוסיקה הזו, והמופע מצטרף למפעל היפהפה שלו בהעלאת המוסיקה הזו מעיראק לישראל. ככה עושים רוק מזרחי מודרני, שמחובר לשורשי אמת, והפרק השני של ההפקה היפהפייה הזו, מסתמן כבר כמפעל חיים אומנותי מרתק.

ביקורת אלבום

צילומים: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: עלא שוואטי