אבי אוחיון כתב לפאר טסי שיר מזווית הגבר הפגוע והנדכא, שאינו מבין מה האישה רוצה מחייו. זה נשמע כמו סיכוי שהיחסים בין ישראל לפלסטינאים. יגיעו לגישור מוצלח.  "מה נשים רוצות – אין גבר שיודע". אוחיון מנסה לייצג איזו הסכמה גברית כללית בקלישאה שפונה לכל שכן שגר ממול . אל תיקחו ללב ולריאות. המוסיקה קצבית, מחויכת, ריקודית. "איך שעשית אותי חלש" שר פאר טסי במקצב שמח ב"המשחקים שלי", ויש עוד להיט למסלול מיינסטרים ידוע מראש.
נזכרתי במסלול דומה שאייל גולן נע בו. כמו גולן גם טסי הלך על 16 שירים. גם הוא עדיין  לא למד שצמצום עדיף לעיתים על נדיבות.
מזמינים אצל כותבים מבוקשים בז'אנר, ומקווים לכמה שיותר להיטים.  הדימיון אינו רק בבחירת הנושאים (גברים פגועי נשים), האינטונציה הדומה, ההגשה, עריכת התמהיל (עצוב-שמח). נשמע כאילו טסי ממתין לשירים של גולן כדי להבין את הנוסחה. גם העיבודים (של יעקב למאי) מובילים אותו למקומות דומים, כמו גם לאוטוסטראדה של הז'אנר בשיר "היי מאמא" הקצבי,  המוציא את הישראלים לטיול בכבישי ישראל. שיר של ראש קל לפולקולר המוני בדרך לכינרת. גם 10 מיליון צפיות לא יהפכו אותו למקורי.
"תחיה את החיים" על גורלה של נערה שעומדת  בשמש בסמטה ברחוב, מתחיל בטון  נינוח ומטפס לקצב בשירה גבוהה – "מתי תחיה את החלום" הקשר רעוע, המעבר תמוה.
טסי לא ממש בודק בציציות השירים שהוא בוחר. מה כל כך חשוב לאוהב חסר הביטחון להזכיר לנערה הנחשקת , שהוא קנה לה "משקה יקר" (השיר "משקה יקר")?  האם יוקרו של המשקה אמור "לשרוט את ליבה"? ומדוע נכנס כאן משפט – "אם תראה דמעות – אל תנגב". מה הקשר? בקושי מכירה אותו וכבר דמעות?  גם השירה הצעקנית בשיר הזה אינה משכנעת, שהשיר הזה מדבר אל טסי. גם הלחן, המקצב וההפקה המוסיקלית משדרים שיר  אינסטנט, שהקשר בינו ובין אמת חיים – מקרי בהחלט. אינני מתרגש גם משירים "עצובים" על המתבכיינים שבורי הלב שלפתע פקחו עיניהם, והחליטו שזהו: הפעם לא יעזבו אותה. הבנו כבר את המניפולציה. תן לרגש לרוץ לפניך, תן למעבד לעשות מזה מלודרמה. לא הגיע הזמן להתקדם, להתבגר , להפסיק לייבב רגש בדמעות תנין
יצרני תעשיית הז'אנר ממשיכים לחרוז בקלות בלתי נסבלת טקסטים "עצובים" כ"כמה דמעות" על מתבכיין שבור לב. הוא היה תמים, עכשיו פקח את עיניו. יותר לא יעזוב.  לא הבין "שככה צריך לאהוב". יש מתכון לאהבה? מה זה "ככה צריך לאהוב"? האם גל שריג מבין על מה הוא כותב?
גילי זכאי כתב לטסי  שיר נוסטלגי המוגש במקצב רומבה ים תיכוני – "מתגעגע לילות כשלא היה מה לעשות" ו"כשלא היה לנו  מחשב  יכולנו סתם להתאהב" כאילו מדובר כאן במזדקנים שמתרפקים על ימים טובים. אבל טסי בחר בשיר, וגם הוא במתרפקים, כאילו זה עניין אישי.
אז זהו שפאר טסי לא ממש חותר לאלבום אישי. כמו אייל גולן הוא מחפש את הגיוון הבידורי-אסקפיסטי התואם את מסלול הפופ הים תיכוני בו בחר. אבל כשהוא שר "אם תחכי לי", מילים שלו ושל אבישי טסי לפי לחן יווני של דימיטריוס דקוס הוא מתקרב לחלקתו האינטימית בעיבוד לקלרינט נהדר (דוד דוידוב) כנ"ל "על הגדר", לטקסט מעט מופרך של רמי לב ולמוסיקה יפה של טסי עצמו ואריק זנתי.
 פאר טסי, כמו הרבה זמרי הז'אנר,  מגדיר לעצמו יעד בידורי מובהק. המוסיקה נועדה לתת בראש, ולהגיע לרגליים, עם נגיעות נוגות אינטימיות פה ושם "בלב". טסי אינו מנסה לחדש, ליצור סגנון משלו כנגד זמר מעולה כאייל גולן, ואולי זהו כישלונו העיקרי. הצעה: קח את הקול המצוין שלך, ותראה לכל מתחריך בז'אנר הנחשק שאתה אחר. יש מצב?

שירים: גשם, מה נשים רוצות, חתול וגיטרה, תצאי אל העולם, תוציא תוציא, המשחקים שלי, כמה דמעות, ג'ינסים קרועים, גננתי – דואט עם ציון גולן, משקה יקר, תחיה את החלו, אם תחכי לי, לעיתים איתך, סטאלה, על הגדר, היי מאמא