אנריקו ראבה Enrico Rava צילום מרגלית חרסונסקי

אנריקו ראבה, חמיד דרייק, אלי דג'יברי, ג'יין מונהייט

פסטיבל ג'אז תל אביב

סינמטק תל אביב
5/5

יום אחרון למסע טעימות בפסטיבל הג'אז, והפעם בחרתי בשתי מנות ראשיות מלאות. יש הופעות שאינך יכול להסתפק בדגימות.  אחת – איטלקית. השנייה ישראלית. אנריקו ראבה הוא לטעמי מגדולי החצוצרנים בג'אז לדורותיו ולא רק בסצנה האירופאית, לא רק משום שהוא מנגן נפלא, אלא גם משום שהוא יצירתי ומתחדש. ראבה בן 76 בחר להרכב צעיר למופע חדש Rava New 4tet. המוסיקה הנא תערובת של מסורתי וחדש עם נגיעות באלקטרוניקה ורוק בנגינתו המלוטשת והמאוד מדויקת של הגיטריסט פרנצ'סקו דיודאטי. Francesco Diodati, מהעילויים החדשים בג'אז האיטלקי. המטרה של ראבה ברורה: להתקדם, להיפתח לתת למוסיקה שלו מגע עכשווי למזג את החשמלי עם האקוסטי בדרך של ניגודים משלימים. את נגינת החצוצרה של ראבה לא פשוט לקטלג. טון החצוצרה שלו מספר את רוב הסיפור, התפיסה ההרמונית המשובחת שלו. הוא מנגן ג'אז חם מאוד, מאופק-לירי. פרט לכך, ראבה הוא ארכיטקט של מבנים ג'אזיים לא שגרתיים, שינויי קצב, אינטרקציה מופלאה בינו ובין הנגנים שמובילה לג'אז יצירתי עשיר, מנוגן מבריק.
מנה שניהישראלית. אינני סופר כמה פעמים שמעתי את אלי דג'יברי לייב. במונחים קולינריים, אתה ממתין אצלו למנה הבאה. על מעט נגנים אפשר לומר שהם מנגנים ג'אז מרגש במשמעות הכי ישירה של המילה. Exciting Jazz. דג'יברי הוא נסיך סקסופון ישראלי.  אילו חי לפני ארבעים שנה בארה"ב היה נכנס לספר ההיסטוריה כענק ג'אז . כמו ראבה, דג'יברי מחפש להתחדש בנגנים. הוא בחר בהרכב חדש, שמזרים רעננות וחיוניות של ממש למוסיקה שלו. תום אורן – בפסנתר, תמיר שמרלינג בקונטרבס, אביתר סליבניק בתופים. ישראלים שיגיעו רחוק דרך המסלול המוכר של לימודים ונגינה בארה"ב. בערב נקרא Soul Station, על שם אלבום המופת של הנק מובלי, מגדולי הסקסופוניסטים והמלחינים של עולם הג'אז. דג'יברי אוהב לדבר אל קהל בין הקטעים, ובין שאר הדברים שאמר, סיפר עלנ תסכולו  על כך שהוא מנגן מוסיקה ללא מילים. כלומר – לפעמים חסרה לו השירה. בערב הזה שהורכב מקטעים מהאלבום הנ"ל ומאלבומו האחרון Cliff Hangin –שמענו נגינה אינסטרומנטלית מלאת שירה ונשמה. דג'יברי  מנגן סולו אישי, זורם, ויחד עם זאת הוא  מקורי ומלא דמיון, מצליח ליצור  מוסיקה שהיא מעבר לאלתור –  מלאת השראה, ניגודים, מעברים. אינדיווידואליסט שמוציא מהסקסופונים שלל צבעים, מונחה ע"י חושים מלודיים מופלאים, Soul Station בפני עצמו. יצאנו באחת אחרי חצות מאולם 3 בסינמטק בתחושה של עוד.
עשר שעות לפני כן, אולם  1 שמעתי את הטריו של חמיד דרייק Hamid Drake, ענק כלי ההקשה משיקגו יחד עם ארי בראון בסקסופונים וג'ושוע אברמס בקונטרבס וגימברי (כלי פריטה אפריקאי שנקרא גם סינטיר), שלושה מוסיקאים מן הבולטים בסצת הג'אז החופשי-אוונגרדי בשיקגו. המופע הוא חוויה ייחודית של גוונים. באחד הקטעים. שילב חמיד (61), בקטע של 15 דקות תפילה בעברית עם מוסיקה אפריקאית, .שנשמעת  ריטואל,  מתקשרת לשם  המופע "סאמה", מונח סופי המתאר אנשים הנאספים להאזין למוזיקה מקודשת. חמיד ונגניו ניסו והצליחו ליצור את האינטרקציה בין הארצי – מקצבים אפריקאים,  והרוחני.
קינוח מתוק: ג'יין מונהייט, זמרת הג'אז האמריקאית, הראתה שסווינג וסטנדרטים יכולים להישמע טריים, כאשר מדובר בשירה של אינטרפרטציה. היא הגישה שירים מאלבומה האחרון Songbook Sessions: Ella Fitzgerald, סדרת ספר השירים האמריקאי של אלה פיצג'ראלד בעיבודים של ניקולס פייתון ובנגינת הפסנתר הקולחת של מייקל קאנאן. יש לה נוכחות בימיתית רבת חיוניות, שחוברת לשירת ג'אז שמעניקה לשירים הקלאסיים ערכים מוספים. סיכום: ארבעה מופעים שהעניקו לפסטיבל ג'אז תל-אביב ציון גבוה במפת פסטיבלי הג'אז העולמית.

צילום: מרגלית חרסונסקי

אנריקו ראבה –  Rava New 4tet

רביעיית אלי דג'יברי – Soul Station

רביעיית אלי דג'יברי

חמיד דרייק – The Sama TRio

ג'יין מונהייט – ספר השירים של אלה פיצ'ג'ראלד

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן