רונית רולנד שרה תחושה שלאחר פרידה מבן זוג. החיים שלפני הטירוף והחיים שאחרי. מבחינתה נוצרה פרספקטיבה חדשה. מהמרחק הזה – היא אוהבת, אפילו משוועת. השמחה נעלמה, הרגש נותר, אף התחזק. טקסט פשוט המביע כאב הגעגוע על רקע צפוי של חורף וגשם ש"מבליחים". הכותבת כנראה מאוהבת במילה, שהיא חזרה עליה פעמיים.
הצלילים והטון משדרים עצבותה. מתחילה נמוך-מלנכולי-מאופק, ואז עוברת במהלך מסעיר לטון גבוה דרמטי, שיש בו זעקה נואשת. שני הקווים המלודיים משלימים את זה את זה נפלא. הקונטרסט משרטט את הפער שנוצר אצלה בין עבר להווה. רונית רולנד וגיל לואיס העניקו לטקסט השגרתי מימד עומק ועוצמה אמוציונאליים, שעושים חסד גדול עם המילים.
בין החיים שלפני לחיים שאחרי/ עדיין אוהבת אותך/ בין צבעים אפורים/ ורגשות מרצדים/ החורף מבליח מבין העצים/ פשוט עכשיו/ פשוט
בין השקט עכשיו/ למצוקה שלפני/ עדיין נושמת אותך/ בין אתמול וזמנים אחרים/ הגשם מבליח מבין העננים/ פשוט עכשיו/ פשוט
עמוק, רחוק/ השמחה נעלמה והרגש עודנו/ פשוט עכשיו
בין המרחק שנוצר/ לקרבה שידענו/ עדיין משוועת אליך/ בין מגע מאושר לניכור מפוזר/ המים נוגעים,מתפשטים בתוכי/ מנקים
בין הטירוף שידענו לרגע הזה/ שוקעת עמוק בתוכך/ביני ובינך/ יש בינינו
עמוק, רחוק/ השמחה נעלמה והרגש עודנו/ פשוט עכשיו
