צלילי הפסנתר מלווים קול רגיש-מתכוון מזדהה עם מי שמחפשת את מי שיתן סיבה לקום בבוקר. השיר מוצף מילות רגש שחוקות – "אושר", "אשליות", "דמעות". לשיטתו של קובי מרימי אין כאן מקום לביצוע "קטן". הוא פותח מבערים. התחושה היא כאילו הוא גולש מפופ לאופרה, כשהוא שר על אובדנה של האהבה, על חיפוש אושר, על הסיבות לחיות, על תחושת הלבד של הסובלת.
קובי מרימי מכוון להזדהות רגשית, וסוחט את דוושת הרגש. בשלב מסוים, העיבוד הופך את השיר למעין מארש מלודרמטי מלא פאתוס. הביצוע מרשים מאוד, אבל ההבעה נשמעת מופרזת, ואני מתקשה להזדהות.
כבר שבועיים לא עזבת את החדר/ רק את והשקט שלך
השמיים כמו של אמצע דצמבר/ מדמיינת שהוא פה איתך
די למחשבות/ די לאשליות/ מתי תביני שהכל בסדר
סוף לסיפורים/ סוף לאכזבות/ לא עוד
כבר שנים את מחפשת אושר/ ואין בעיר הזאת עוד אף אחד
שיתן סיבות לקום בבוקר/ מדמיינת שאת לא לבד
לא לבד/ לא לבד/ לא לבד
ובלילות את מחפשת בספר/ איזה סיפור שיחזיק לך תיד
על עוד גיבור שיבנה לכם חדר/ ובסוף שוב נרדמת לבד
אין לך כבר ימים/ אין לך כבר לילות/ מתי תביני שמותר לטעות
סוף לסיפורים/ סוף לאכזבות/ קחי אוויר את לא נושמת
כבר שנים את מחפשת אושר/ ואין בעיר הזאת עוד אף אחד
שיתן סיבות לקום בבוקר/ מדמיינת שאת לא לבד
לא לבד/ לא לבד/ לא לבד
והימים הם כמו שעות/ בכל העיר פיזרת דמעות
איך האמנת שהוא יחזור/ שהוא יוציא אותך מכאן
ויעצור לך את הזמן/ עוד מחכה לו שיבוא
כבר שנים את מחפשת אושר/ ואין בעיר הזאת עוד אף אחד
שיתן סיבות לקום בבוקר/ מדמיינת שאת לא לבד
לא לבד/ לא לבד/ לא לבד
