מתכון הצלחה: קובי פרץ אחרי הכלא עושה סולדאאוטים ברידינג 3. ממנף קריירה. פסיכולוגיית ההמון: שחק אותה זמר מתקרבן, טון מתבכיין, יש סיכוי שיניפו אותך מחדש מעלה מעלה. אמרו לו שהחיים קשים ושיצטרך להתמודד, אומר השיר. באמת? החיים קשים? ואללה. איזו חוכמת חיים. ואנחנו לא ידענו?! מתברר גם ש"גם גבר מסוגל לבכות", מגלה פרץ, ומזדהה עם אבנר גדסי של "הגברים בוכים בלילה / לא נשמע קולם / הגברים בוכים בלילה / בכי נעלם". מתי גבר בוכה? – כשהיא לא איתו והוא מה-זה-בודד. מתגעגע לימים שששניהם אהבו ללטף את הסדינים (לא זה את זו?). והסודות האלה, שהחברות שלה יודעות. והילדים "שאוהבים להתכלך" מה ראה כותב המילים צורך להוסיף את הפרטים האלה? פרץ מאנפף את סבלו בטון שמבכה את "הלב שלו". אני שואל: יש עוד מי שמאמינים לשירים האלה? במחשבה שניה: יכול להיות שאני במיעוט? כלומר: עזוב אותך מביקורת על גבר מתקרבן במזרחית. מה אתה בכלל מתעסק בזה? גם לא נוגע ללב, גם לא נכנס לראש.
תמיד אמרו לי אנשים/ שהחיים טיפה קשים ואצטרך להתמודד/ תמיד סיפרו לי ההורים
שאת הכל בסוף עוברים ולא צריך להתבודד/ בתוך הראש שלי את כל הזמן בתוך הראש שלי
תמיד יודעת מה קורה איתי כשאת בסוף העולם/ והלב שלי מה יהיה כבר עם הלב שלי
תמיד כואב לי כשאת לא איתי מתמודד פה מול כולם
מול הימים היינו נרדמים בלילה לא קמים/ אהבנו ללטף תמיד את הסדינים
ואיפה את אני שואל/ והסודות החברות שלך מזמן אותם יודעות
שגם גבר ככה מסוגל לבכות/ ואיפה את אני שואל
אני מחכה ליום שתסתכלי לי בעיניים/ ותראי שם את עצמך
בתוך בית עם גינה וילדים כל כך יפים/ שאוהבים להתלכלך
זה רק בראש שלי את כל הזמן בתוך הראש שלי/ תמיד יודעת מה קורה איתי כשאת בסוף העולם