קורין אלאל את משה ולדמן אתגרו עצמם בשיר שלא נכתב להלחנה, שעיקרו פניה לאל לגלות פניו. הדוברת מעמידה את התהום (היא הארץ) מול השמיים ששייכים לבורא. השימושו במטפורות מתחום היקום מדגיש את אי היכולת להכיל או לדמיין את האל. הבקה ממנו היא להגיע עטוי הינומה, ככלה בחופתה ולהיות עד למה שמתרחש על האדמה ולאפשר לה לחשוף את פניו ולגלותן, כשהיא תסיר ממנו את ההינומה.
הרצון של האדם לגלות פיזית את דמותו של אלוהים הוא אחד מהביטויים העמוקים של השאיפה האנושית להבנה, קרבה, ומשמעות. עבור רבים, תפיסה מופשטת של אלוהים עשויה להיות חמקמקה ומרוחקת. ייצוג פיזי מעניק תחושת נוכחות שמחברת בין הרוחני לבין היום-יומי. דמות פיזית יכולה לשמש כדרך להבין את מהות האלוהים, לעיתים תוך השוואה לעצמי האנושי. היא מספקת נקודת עוגן לפרשנות האישית והקהילתית. במסורות רבות, יש דחף לתאר את האל, בין אם באמצעות דמות אנושית, חיה, או סמל אחר, כחלק מהמאמץ להנגיש את החוויה הדתית.
לפי השיר – התחושה היא שהאל ממשיך להסתיר את פניו מהאנושות ולהתעלם ממנה. כאשר יחשוף פניו – תיווצר תחושה של שוויון. כשתגלה פניו – יגיעו לעמק השווה הזהה שהיא רוצה להגיע אליו. (לא "עמק השווה" המוצג בפתיחת השיר)
תמיד עניין אותי איך שני מוסיקאים (ויותר) מצליחים להלחין ביחד שיר, ובמיוחד כאשר מדובר בשיר שלא נכתב להלחנה. האם זהו סיעור מוחות בו שניהם מאלתרים רעיונות מוזיקליים, כשכל אחד מציע מוטיבים, מלודיות או הרמוניות עד שהם מגיעים לתוצאה מוסכמת? או: כל אחד מהם מנסה להלחין גרסה משלו לאותו טקסט, והם משווים בין הרעיונות או משלבים ביניהם. וגם: מוזיקאי אחד יכול להתחיל במנגינה בסיסית, והשני מפתח אותה, מוסיף לה שכבות, או משנה אותה כך שתתאים יותר לטקסט ולתחושת השיר.
תנועת המנגינה כאן משקפת את התחושה גם בהרמוניה, גם בקצב. ההפקה המוסיקליות יצרה איזושהי רפטטיביות (חזרתיות) נכונה, שאין בה עליות ומורדות קיצוניות, תחושה נוגה שמייצרת התרחשות של הרהור אבל לא דרמה.
*** סינגל ראשון מתוך "צמות קלועות", הפרויקט המוזיקלי המשותף שיצרו קורין אלאל ומשה ולדמן בהפקת עופר מאירי המכיל שישה שירים שהשניים הלחינו למילים מתוך "מעלות הישימון", ספר השירה שכתב המשורר צבי ולדמן, אביו של משה.
צילום: חן לי פישמן
קורין אלאל ומשה ולדמן אגלה פניך
הִגַּעְנוּ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה
הַשָּׁמַיִם לְךָ
הַתְּהוֹם לִי נִבְרָא
תַּחְתִּיּוֹת הָהָר
לֹא נִזְהָר
אֶעֱדֹר בְּנַפְשִׁי
עַד לְתַת־מוּדָעִי
אֲגַלֶּה פָּנֶיךָ
אֲגַלֶּה פָּנֶיךָ
שְׁקוּעוֹת מִיּוֹם הֱיוֹת
פוֹעֲמוֹת בִּי חוֹתָמוֹת
שְׁכָבוֹת שֶׁל חוֹזִים
בַּכּוֹכָבִים עַל רִצְפָּתְךָ
שָׁם נִשְׁבַּעְתִּי לְךָ
אֱמוּנִים, אֱמוּנִים
שֶׁאַתָּה נִקְרָא לִהְיוֹת הָעֵד
בַּחֻפָּה אָנָּא תַּגִּיעַ עִם הַהִינוּמָה
אֲגַלֶּה פָּנֶיךָ
אֲגַלֶּה פָּנֶיךָ
הִגַּעְנוּ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה
