ראיתי אותו ברמת גן ב-83' באצטדיון. מה השתנה מאז? כמעט כלום. שישים וחמש מלאו לנער, ולא ברור אם הכושר הוא מבלון חמצן שהוא מחביא מתחת לחליפה או  מהשתלת ריאות, אבל הג'סטות – אותן ג'סטות. הגנדרנות – אותה גנדרנות. כמעט קלקלו לו את הערב. פתאום ראינו רוד סטיוארט ש"עושה עם הפה". מישהו סגר את הזרם למיקרופון? חברת החשמל? חוט פגום? הוא אגב טען, שבמשך כל הקריירה שלו לא קרה לו כדבר הזה. מאחורי צרח מישהו: "נו אתה בישראל". סטיוארט לא שכח לציין כי הציוד הוא מקומי, כדי שלא יהיו ספקות, אבל גם להחמיא שלא ציפה לקהל כזה.
כבר כינו אותו זמר החתונות הגדול של  הרוק. הרוקר של ה"פייסס" מזמן מתפקד על תקן בדרן נחמד שמעניק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה. נראה עדיין מי שיכול לדגמן אופנת גברים בלי שייראה פתטי. דוד טוב ששמח לחזור ללהיטים הגדולים.
מעריציו הגדולים שמחו לדעת שהוא מוותר על הלהיטות שלו בשנים האחרונות לשיר סטנדרטים מספר השירים האמריקני הגדול, רודי יצא למשוט על פני כל להיטיו. דיסקו, רוקנ'רול, בלדות רומנטיות, בין ובין הפוגות להחלפת חליפות, שאותן מילאו נשות סול צעירות ,שניסו להיות דיאנה רוס והסופרימס.
סטיוארט ידע שהוא יקים את נוקיה עם D'Ya Think I’m Sexy, ולכך יסכימו אפילו אחדות בקהל שהיו יכולות להיות נכדותיו. שמענו גרסה מאוד ידידותית ל – Twisting the Night Away שירו הקלסי של סם קוק, מה שהחזירו לבוגי ולרוקנ'רול הבסיסי הפשוט הזה. סטיוארט אוהב לחזור לשם. להיטים ישנים וטובים: Have I Told You Lately – חסר לו שלא היה שר את זה. It’s A Heartache – שיר שהושר במקור ע"י בוני טיילר, הרוד סטיוארט הנשית. Tonight’s The Night – איך אפשר בלי.
השאלה מה אנחנו מצפים מבחור מצועצע בן 65 שלוקח את החיים הכי בקלות. מצד שני: בגילו – רבים היו קונים את כושר הסיבולת לב-ריאה שלו. בון ג'ובי היה מקנא. אחרי למעלה מארבעים שנה על הבמה, סטיוארט יודע לאן להוביל את ההצגה. התפאורה לקוחה מהסיקסטיז American Bandstand התזמורת בבגדים מאוד טייט מחויט, זמרות סול במיני. יפייפיות שנושפות בכלי נשיפה ומנגנות כינור ומנדולינה. מה לא עושים בשביל הגימיק של השאו.
אז אם סטיוארט בקשישותו כבר הולך על משהו שנוגע בקיטש של קליף ריצ'ארד, עדיין יש לו את הקול הצרוד ורווי הנשמה, שמבדל אותו משאר העולם. קול קשישי, צרוד ומחוספס להפליא. כשהוא שר בלדות, זוהי סנטימנטליות שאפשר לקבל רק מסטיוארט. סנטימנטליות היא מילת מפתח אחת. למעשה רוב השירים מארבעים שנות קריירה משדרים משהו רגשני ומשתפך. ההוט לגס הגיעו עם בעיטות בכדורגל, ממש בזמן. משנותיו בלהקת הפייסס. את First Cut Is the Deepest הוא שר בעיניים עצומות. ב – Some Guys Have All The Luck הוא שר בתנועות מגוחכות עד מצחיקות של דוד. Maggie May – איזה יופי. היא נפלאה עדיין אחרי כל השנים.
אחרי כל השנים האלו, אחרי כל הלהיטים, האלבומים והקאברים, לא יתכן אצל סטיוארט רגע דל. לא בדיוק רוקד. הוא מדשדש בתנועה. אבל לא תקחו ממנו את זה – מזדקן נפלא. כל מה שנותר הוא לנצח על מקהלת הקהל כשהיא פוצחת ב – You're in My Heart, כעבור ארבעה שירים להבין שסיילינג הוא כוראל, שיכול היה בקלות להפוך להמנון הלאומי. אחרי שסטיוארט נפרד לשלום אחרי הדרן אחד – Baby Jane, הבנת שהקהל רוצה עוד חמישה, מה שאומר – קיבל תמורה, מה שאומר שהנוסחה עובדת – יותר רביו, יותר בידור מאשר רוק שאו.
האמת: זה נורא מתאים לסטיוארט. בדרן עם סטייל וטונות כריזמה, שקשישותו לחלוטין אינה מגוחכת  לעומת צעירותו, ועוד נגלה שעליו נכתב השיר Forever Young.

שירים: Soul Train, Love Train, Some Guys, Tonight is the Night, Having a Party, This Old Heart, First Cut, Downtown Train, It's Heartache, Sweet R & R, Have I Told You Lately, Rhythm Of My Heart, Keep Me Hanging On (להקה נשית), Twisting the Night Away, D'Ya Think I’m Sexy, Talk About It, You're in My Heart, Soul Finger, Hot Legs, Maggie May, Sailing, Baby Jane.

רוד סטיוארט בהיכל נוקיה