"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור של עצמה.
בימים העוברים עלינו במקום הזה. גם אם יש לרונה קינן יש מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה, כי רוח הקלילות הבלתי נסבלת משתלטת על הכלל, ומן הסתם, מעט יבינו על מה היא סחה.
קינן אינה ממקדת את דברים כאמירה פוליטית נוקבת.היא מעדיפה לגעת בשולי הדברים, לא להתלהם, לא דרמות גדולות מן החיים, אבל בדרכה המבוקרת שרה את אשר היא רואה ומרגישה. הזמן הזה רע, אבל היא בחרה לא לשאת דגל. לא להיות זמרת המחאה של הכאן ועכשיו. רונה קינן מעדיפה את הפשטות של "לחיות נכון", שיר שסיים את המופע.
היא נוגעת ביחסים מורכבים –על תשוקות בלתי מוגשמות, על מערכות יחסים בבעיה ("הפעם האחרונה"). תחושת העצב שמחלחלת – אינה השתפכות/ התבכיינות, אלא אמירה עצובה מפוכחת. חלק מהטקסטים מורכבים, אחרים פשוטים, אבל כל החלקים שלה – בין פולק אקוסטי לרוק חשמלי מתחברים לשלם קוהרנטי,  גם בזכות ההפקה המוסיקלית. הגיבוי המשדרג הגיע מערן ויץ – בגיטרה, גם מהאורחים תום דרום ותמיר מוסקט, ומאורח חלומי – דודו טסה הנפלא. המפגש ביניהם היה שיאו המצמרר של הערב ("בסוף מתרגלים", "פריד", "מבול", "פתחי לי את הדלת" של "אחרית הימים"), וקשה היה להאמין שאפשר לחזור ממנו להמשך ההופעה, אבל רונה חזרה גם חזרה לרגעים בלתי נשכחים בסיום בשלושה שירים -Love Me Or Leave Me, "אל תגידי לא" ו -"הזמן הזה", כשהיא מצליחה לחבר בין שירים נבחרים מהרפרטואר לאלבום החדש, שנשמע התנסות בשפה מוסיקלית חדשה, מאתגרת ומרתקת. תרצו – הכי אלטרנטיבה של הפופ הישראלי העכשווי.
אין  בעיה ללכת על סופרלטיב: ההופעה הטובה ביותר של רונה קינן שאני זוכר – מכל בחינה – מהתאורה המיוחדת, ההפקה המוסיקלית, הנגינה הפונקציונאלית, וכמובן הביצועים הבשלים שלה. היא עומדת מאחורי השירים, נמצאת בתוכם, שרה באיפוק מעודן, כאב ותשוקה מבצבצים מבפנים. רונה חותרת לצליל נכון לשירים יותר מאשר לפוזה סגנונית. מקיימת יחסים נפלאים עם נגניה, יודעת להגניב חיוך, להטעין השירים בעוצמות מוסיקליות וגם לשדר עומק. מרגישה חופשית להישיר מבט אל הקהל ולומר גם דברים, שהם חלק מההוויה האישית-חברתית-פוליטית שלה, מהעשייה המוסיקלית, מההתלבטויות היצירתיות. זמן התפוז שלה, אמנם משקף את מות התפוז של פעם, אבל  באופן אירוני, מסמל את כל מה שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. זהו הזמן של רונה כזמרת יוצרת שהגיעה לשיא בשלותה.

שירים: מות התפוז, זהב לבן, בואי למרפסת, הפעם האחרונה, במערכת הדם, הפרש, בהפגנה, אתה מתעורר, בני פרח, המראות ונחיתות, המעיין, עינים זרות, בסוף מתרגלים להכל – עם דודו טסה, פריד – דודו טסה, מבול – עם דודו טסה, פתחי לי את הדלת – עם דודו טסה, הזמן הזה, Love Me Or Leave Me, אל תגידי לא, שקד ואגוז, הריקוד המוזר, לחיות נכון
נגנים: יעל זלינגר, ערן ויץ, חגי פרטשמן, אורי קוטנר.
אורחים: תום דרום, תמיר מוסקט, דודו טסה.

צילומים: מרגלית חרסונסקי

זהב לבן

לחיות נכון

בהפגנה

מבול – עם דודו טסה

הזמן הזה

הריקוד המוזר