פתאום זמרת ג’אז, זמרת בלוז? מה פתאום. ריקי היא ריקי. למה לבלבל את המוח בהגדרות. כמו שהיא לא הייתה מעולם זמרת פיור רוק, היא לא הפכה לדיוות ג’אז מקומית בן לילה. הסיפור הוא הרבה יותר פשוט: הציעו לה לפני כמה חודשים לבנות ערב עבור פסטיבל הג’אז של ת"א, וריקי, אחרי התלבטות, לקחה החלטה אמיצה לחבר את כול אהבותיה, גם שירים שלא העזה לשיר, לערב אחד, נאמר "ג’אז-בלוזי". תרצו – "רב רפרטוארי".
עולה בחלק עליון נוצץ. מכנסי ג’ינס. שרה באנגלית טובה, גם בצרפתית לא רעה, וגם חמישה שירים בעברית. ההרכב שלצידה ומאחוריה בראשות עמוס עבר-הדני, מוציא את רוח הרוק ממפרשיה ומשיב בהם משב רוח ג’אז חם.
עמוס עבר הדני (גיטרה), שמצטחקק איתה לאורך הערב (ואני חשבתי שהאיש הוא מה-זה-רציני), נתן לה את הטאץ’ הבלוז-אמריקני. אבי ליבוביץ’ בטרומבון – על תקן אורח – הוסיף את הסווינג. אורי מיילס תיבל בצרפתיות (צליל האקורדיון).
ריקי עושה לעצמה חיים קלים וקשים: מצד אחד, כייף ללכת על קלסיקות כמו "גוד בלס דה צ’יילד", "נ’ה מה קי טה פה", "סנד אין דה קלאונס", "מיי מן", מצד שני – אלה שירים כול כך מוכרים מעשרות ביצועי ענק, שהם מחייבים אותה בגדול.
אז נאמר שלא כול שיר בערב הזה היה ביצוע חיים, אבל כמעט כול טיפול שלה בשיר – זה בית ספר לזמרים. שכול הכוכבים הנולדים בדרך ייקחו את הקורס הזה. היא שרה טקסט הכי בהיר, פחות דרמטית, פחות סוערת ממה שהכרנו, אבל במינונים הנכונים. יש ביצועים שהמקצוענות-מיומנות מדברת בהם, ויש אחדים שמגיעים מאותם אזורים שנמצאים מתחת למיתרי הקול. אני מדבר על "תגיד שלום" שהיא לקחה מבט מידלר. וזה שיר שהכי נכון מבחינתה לשיר בעברית, ובעברית נדמה לי, כשיש לריקי שיר טוב, היא נשמעת הכי טוב.
