חודשים ספורים לפני מותה בגיל 82, חזרה אל הבמות, כשהצטרפה לפרויקט של עידן רייכל בשני שירים, אשר פתחו וסגרו את אלבומו השני 'ממעמקים' משנת 2005. בשירים אלה יצרו רייכל ודמארי תרכובת מיוחדת במינה בין הזמר העברי הקלאסי, שדמארי כה מזוהה עמו, ובין יסודות אתניים, שהיוו שורש נוסף ועמוק לשירתה. רייכל השכיל לשלב אותה בפרויקט שלו באופן שיאפשר לה להביע משהו חדש, אשר נבט מתוך המסורת של הזמר העברי, שהיא נמנית על מעצביו החשובים. שוב מצאנו כאן חיבור בין דורי, מזיגה של סגנונות וכמובן אמירה מגויסת, המבקשת לתת ביטוי ייחודי לראשית הדרך ולכבוד שרייכל חש אל דור המייסדים בתרבות הישראלית. בכל האלבומים של רייכל, ובמיוחד באלבום השני שלו, בולט הדמיון הסגנוני למוזיקה האמנותית של הדור הראשון בארץ.
תמיד נאמנה לכותבים הקבועים שלה, ובעיקר משה ולינסקי, אבל בשנים האחרונות נפתחה, ולעולמה נכנסו מלחינים חדשים  – בעז שרעבי,  שכתב לה יחד עם אהוד מנור את "עדיין כאן", מתי כספי שהלחין  את "לילה לא נשאר", גם הוא של מנור, עודד לרר, שייקה פייקוב, וכמובן הג'סטה של עידן רייכל, שכתב במיוחד עבורה את  "עלה נישא ברוח", שנכלל באלבום "ממעמקים".
ועדיין – שושנה דמארי היא קודם כל המוסיקה של משה וילנסקי. רשימה חלקית מאוד של שירים שהוא הלחין: "כלניות", "מגדלור", "צריך לצלצל פעמיים", "אני מצפת", "הרועה הקטנה מן הגיא", "זכריה בן עזרא", "מרים בת ניסים", "שיר ערש נגבי", "בלדה על מעין וים", "היה היו אי פעם בחורים", "הטנדר נוסע", "כיתה אלמונית", "מול הר סיני", "הקרב האחרון", "היו זמנים", "לאור הזכרונות".
מה למלחין פולני כמשה וילנסקי ולזמרת תימניה? איך מלחין יליד ורשא כותב לחן כול כך לא פולני כמו "מרים בת ניסים"? שושנה דמארי לא הייתה הזמרת התימניה הראשונה שלו. לפניה הא הלחין לברכה צפירה ולאסתר גמליאלי. שושנה דמארי הייתה השלישית אצלו, אלא שהחיבור איתה היה באמת אולטימטיבי. וילנסקי התאהב בזמרות תימניות, במוסיקה התימנית. הוא הלך לבתי כנסת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ספג פולקלור תימני, התאהב במקצב העממי הזה. לדבריו, ההלחנה בסגנון הזה הייתה כמעט "לא מודעת".
דמארי ייצגה מיזוג התרבויות האולטימטיבי בין המורשת הפולקלורית של העדה התימנית והמוסיקה החדשה המתהווה בארץ, שמקורה בתרבות חדשה של משוררים ומלחינים. שירים של יחיאל מוהר, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, חיים חפר חברו למוסיקה של  משה וילנסקי, של מרדכי זעירא, סשה ארגוב ודוד זהבי. אלה לחנים תזמורים חדשים וחדשניים, שצמחו כאן עם כול ההשפעות המזרחיות והמערביות, ועיצבו קשר  מוסיקלי חדש למילה העברית. דמארי לא התעלמה מהתרבות שעליה צמחה ("בכרמי תימן", "זכריה בן עזרא", "מרים בת ניסים", "אם ננעלו"), אבל יצרה סגנון שירה משל עצמה, ייחודי מאוד, חופשי מתלות.
חלק בלתי נפרד מהסגנון היה כמובן קולה, הקונטראלט הלוהט הזה, שהגיע ממקומות-עומקים  לא ברורים. תערובת של מבטא תימני ולהט דרמטי. אפשר לומר שהקול שלה היה הסגנון. קול חזק, מסולסל  הייתה איזו "אש" שבערה בשירה שלה, הטונים  שהיו שייכים רק לאחת בעולם. היא שלטה בקול הזה בצורה מושלמת גם בשנותיה האחרונות. הייתה אשה פשוטה, צנועה ועממית, ועם זאת אצילית בדרכה, אינדיווידואליסטית, שומרת על פרטיותה, מסתגרת  בד' אמותיה, בביתה בת"א. ועם זאת, כשהיא עלתה על הבמה, היא חזרה להיות מלכה. התארחתי אצלה כמה פעמים. קצת צינית, מצחיקה, מאוד מעריכה את האמנות שלה,
כששאלתי אותה פעם על המוות, היא צחקה בצחוקה הגרוני המוכר ואמרה: "אני אחיה לנצח", פיסית היא  עזבה. בכול מובן אחר – תישאר איתנו לנצח.  שושנה דמארי היתה אחת ויחידה בחיבור הנדיר בין לחנים מופלאים לשירה מפוארת. דמארי הייתה לזמר הישראלי מה שעמליה רודריגז הייתה למוסיקה הפורטוגלית, מרים מקבה למוסיקה האפריקאית ומרצדס סוסה למוסיקה הארגנטינאית והדרום אמריקאית.

וידיאו: "כלניות"