השירים האלה שנכתבים בעטיו של אדם אהוב שאיננו, גורמים לך לעיתים לחבק את הצער. הביקורת תחכה. כל שנה בערב הזיכרון ערן (או גיורא) יאיצו את דפיקות הלב, והשיר יצטרף להתייחדות עם זכר הנופל. שירי הצער נועדו לחיים מתוך ניסיון ליצור מומנט של זיכרון מאוד אישי.
שירה גבריאלוב שרה ברגישות נוגעת ומגעת על ערן (*) מצליחה להכיל את תוגת היגון בגוף שני, פניה אל המת הממשיך להלך בתוכה כאילו הוא חי.
שירה מגביהה קול כמו כדי לגעת במקומות שאינם על פני האדמה. העיבוד חובר באווירה שמימית משהו לקול המהדהד המבליט  את הריחוק בין הלב המרוקן לאיזשהו עולם "מתוקן" שנמצא בין הגן שהשאיר לאופק הלבן. כן, אם היוצר חיפש לגעת בצער לעומקו – הוא עשה זאת, ושירה גבריאלוב השלימה אותו כאילו זה בדמה.

*** "שיר לערן" – נכתב לזכרו של ערן דן-גור שנפל בקרב ברצועת עזה ב-2008.

ציור: שירן ברקוביץ' צילום: שירן ברקוביץ' גרפיקה ועריכת קליפ: עמרי קסטן

ערן,/ אני יודעת שעבר עלינו זמן/ אבל חשבתי שאולי אתה מוכן/ לתת לי סימנים קטנים
אתה מבין, אני יותר מדי שנים/ ערה/ ואיך חושבים שזאת אני הגיבורה
מה לא עושים כדי להרגיש בחזרה/ מגע ידיים על פנים/ אתה מבין, אני יותר מדי שנים/ כאן
מהשדה שלך השארת איזה גן/ ויש לו ריח של ילדות ובלגן/ תרוץ, תרוץ/ אבל תגיד/ לאן, לאן
ערן/ אתה זוכר את קו האופק הלבן?/ הוא כבר קרוב, אבל עכשיו הוא רק עשן/ שלא רוצה להתפזר
אתה יודע, אם היה לי קצת יותר/ ממך/ אז תאמין לי שהייתי מבטיחה/ להגיד לך בזמן סליחה, סליחה
לא את הכל אני אדע/ אתה מבין, יותר מדי שנים אתה/ כאן/ מהשדה שלך השארת איזה גן
ויש לו ריח של ילדות ובלגן/ תרוץ, תרוץ/ אבל תגיד/ לאן, לאן/ כאן/ בין העולם הזה שלך המתוקן
לבין הלב הזה שלי המרוקן/ תרוץ, תרוץ/ אבל תגיד/ לאן, לאן/ לד/ רק עוד חלק/ מהתכלת בעיניך/ רק עוד רגע