עוצמת הרגש של שי נחייסי מופנית אל גורם הזמן בחייו. הוא (הזמן) מנהל אותנו. במקרה של היוצר – עניין קריטי. רגע השיר היה מונח לפניך, רגע הבא – התנדף. הרגעים האלה שהנשמה מייצרת את מה שרצית להגיד – נדירים, אם לא לכדת אותם בזמן, אכלת אותה. נחייסי עוסק בשירה בראי עצמה או בהתייחסות של האמן לעצמו, לאמנותו, כלומר – בתהליך היצירה של השיר (ארס פואטיקה), ובשיר הזה – בהשפעה על הנפש. נחייסי מבקש לערער את המובן מאליו מבחינת השפעת הזמן על התהליך, גם על עצם סדר ההוויה בעולם, והיכולת שלנו לשלוט בסדר הזה. "חייב להיות דבר אחר/ שיחזיק את העולם", הוא ניסיון להבין את מהות הסיבה והמסובב בחיינו. 
קו הצער המוסיקלי מכוון אל הרגעים המבאסים, שבהם הזמן "לא מרחם", הלב חוזר להירגע, ממתין עד שהנשמה תדפוק שוב. שאתה תשלוט בזמן, ולא הוא בך. והנה, זו בדיוק הסיטואציה שהחזירה את ההשראה. הטון המטפס אומר כי הנסיבות האלו עוררו את הרגעים  בהם האמירה נמצאת באזורי השראה מפעימים, שאמורים לגרום לשמחה ("יש רגעים ביום/ שיש בך את כל המילים/ כל המילים כן/ אתה שמח") אלא שנחייסי נשאר באזור תוגתו, קרוב אל עצמו. פיו וליבו שווים, המילים והמוסיקה מכילים את מה שהנשמה העבירה ליד ולראש.

יש רגעים ביום/ שיש בך את כל המילים/ כל המילים כן/ ואתה שמח
וכשבאת לכתוב/ שכחת הכל/ והדף נשאר ריק/ אתה אפילו לא קרוב
אז לוקח שוב שלט/ ומכבה תמחשבה/ זה רק אתה/ זה רק אתה
נגמר הזמן נגמר הזמן/ לא מרחם  לא מחכה/ הוא רץ לבד
ככה זה נרגע/ הלב מונח בשקט/ עד שהנשמה דופקת
חייב להיות דבר אחר/ שיחזיק את העולם/ אתה לא כאן/ רק כדי להסתדר
נגמר הזמן/ נגמר הזמן/ נגמר הזמן נגמר הזמן/ לא מרחם  לא מחכה/ הוא רץ לבד
יש רגעים ביום/ שיש בך את כל המילים/ כל המילים כן/ אתה שמח