לפי המכתב שהיא משגרת אליו, לפי הטון – היא באמת במצב של "לא כוחות". הפמיניסטיות יכולות להשתמש בשיר הזה כדי להציג רפיסותה של אישה הנכנעת לרגש. שלי פרג'ון מתבכיינת על מר גורלה של אוהבת שכיבסה את הבגדים של הגבר שנטש לטובת אחרת, ועכשיו היא מריחה את הריח שלו. למרות בגידתו – יש לו מקום שמור אצלה. הטקסט – קלישאה מרופטת על שירי האהבות הנכזבות במוסיקה המכונה "הז'אנר". ב"מכתב" המזומר יש לא רק "מיטה בחדרי ליבה" אלא גם "משחק מוחות" שמתחרז בצורה קלושה עם "כוחות". אז זה לא המוח ולא הכוח. אם כבר – הלב הוא העניין.
מצד שני, ויש צד שני: שלי פרג'ון אינה הזמרת ה"מזרחית" הקונבנציונאלית. השירה שלה מיוחדת בעידון שבה, ביכולת לשדר רגש באיפוק, בסלסול מתכוון. גם כשהיא מעלה באוקטבה – זה נשמע חיבור אמין בין מיתרי הקול והרגש. המנגינה גם העיבוד לפסנתר, ההרמוניה, עוטפים אותה בצלילים תואמי תחושה. ללא ספק: הטקסט הדל מקבל מימד עומק בזכות הביצוע וההפקה המוסיקלית.
תגיד לי לאן נעלמת עכשיו / כי קצת ריק פה בבית לבד
ויש לי תמונה שלך רצה בראש שלי כמו סרט של פילים ישן
יש לך מקום הוא שמור אצלי/ על מיטה בתוך חדרי ליבי
אתה כבר לא אתה / אני לא אני/ מי זו שתפסה את המקום שלי/אצלך
תגיד לי שאתה רץ אליי ברגל גם בגשם/ וכמה שזה קל עכשיו ליפול אצלך ברשת
אולי אתה אוהב אותי פחות/ האמת שזה מרגיש משחק מוחות
כשאני נגדך זה לא כוחות/ זה לא כוחות
כיבסתי את כל הבגדים כשהלכת הריח עדיין נשאר
אולי זה מה שרצית אולי כבר בנית חיים חדשים משלך
יש לך מקום הוא שמור אצלי/ על מיטה בתוך חדרי ליבי
אתה כבר לא אתה / אני לא אני/ מי זו שתפסה את המקום שלי/ אצלך
תגיד לי שאתה רץ אליי ברגל גם בגשם/ וכמה שזה קל עכשיו ליפול אצלך ברשת
אולי אתה אוהב אותי פחות/ האמת שזה מרגיש משחק מוחות
כשאני נגדך זה לא כוחות/ זה לא כוחות
