צמאון

שלמה ארצי

הד-ארצי
4/5

הוא מתבונן על שמי ג'נין ורמת-גן, שר על כאב המלחמות שלא תם, על אהבה שמוצאים עוד פה ושם. על הסתפקות במה שנשאר, למרות הכל. מלודיה וקצב שכרוכים זו בזה, קול מחוספס מאי-פעם, ועיבוד שמדגיש בדידות.
זה אלבום של שאלות נצח. גם ביחסים שבינו ובינה שום דבר לא ברור: "מה את רוצה ממני?" "לא יודע כבר מה אני רוצה?"
אצל ארצי אין מלודרמות. אין אופל טראגי. גם לא מתבכיין. הוא שר בחיוך פנימי על כמה שקל להיסגר ועל כמה שקשה להיפתח. גם המוסיקה כזו: מלודית, קליטה, קצב נעים, עיבוד מלטף.
גם כשהוא שר "דבר איתי על המצב", קולו מנחם ומרגיע. יש בעיות מבית, מחוץ, עניינים קשים שבנפש, אבל תמיד יש מנגינה מרככת וטון מנחם, כאילו הוא הפסיכולוג המרגיע. מרפא נפש.
"עד שנבין את החיים הם בטח יגמרו/תעשה כביסה, צא למסע, תתחיל לעוף"
וב"להציל אותך" –  "היית בא להציל אותך אפילו ממך".
זה שלמה ארצי של תקופת השלמה, של ניחומים עצמיים. של אחד שמסתפק-מתנחם ביש, בקירבה. לא באהבה גדולה. "יש נשים שנותנות את עצמן, יש גברים שתמיד נשברים". של אחד שהשלים: "לא חיים לנצח כי הנצח לא קיים" הוא שר ב"צימאון", ובכל זאת החרדה הקטנה: "רק מי ישקה אותנו בזמן הצימאון?"
וכרגיל זה שלמה ארצי של שירים שמזדמזמים משמיעה אחת, מנגינות כמו-עממיות, אידישקייט, צרפתי, ים-תיכוני. לטיני. הרמונית סיקסטיז. עיבודים לכלי מיתר. יותר מתוק מחמוץ. מרגיע ומחניף. רק ב"הו לעזאזל", מספר ארצי סיפור על לבנון (של בועז ארד), וכאן זה פסקול, סטייל מרק קנופלר. סיפור של חרדה. הרבה יותר דרמטי מהשאר.
לא כל הטקסטים מוצלחים. לפעמים משפטים מזרם המחשבות נשמעים כמודבקים בדבק רופף. "כל אחד והסיפור שלו" שהוא שר בדואט עם טל שגב, הוא טקסט מבולבל עד מרוח, והיתה לי אפילו הרגשה שהלחן מאולץ-מודבק.
לעומת זאת, "הבית שלך", שיר געגועים, כתוב טוב, וכאן נוצר הקשר המיוחל בין מילים-רגש-מוסיקה.
זה אלבום שרובו כמו מוכר-מראש, שלמה ארציי מובהק, בקצב, בדרך הסיפור, במלודיה, במקצב, אבל עדיין נוגע-מגיע-מרגש פה ושם. בסך הכל, ארצי שאוהבים.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות