הטון הנמוך של שני פונה משדר תחושת געגועים עמוקה למי ש"עטפה" והייתה "מפרץ" והרגיעה ב"מילים ארוכות". מעניינת הפנייה שלה לדמות הנאהבת בלשון זכר – "פעם הייתי ילד", כאילו הילד הוא מהות שלזמן ילדות, שבו הילד מחפש את הרוגע והחום. זהו שיר של מבט לאחור, ספוג צער מתוך החסר. שני פונה היא מסוג הזמרות שמפנימה מילים. הסיפור שלה עטוי בצלילים של תחושת דכדוך אותנטית.
הזכירה לי את יובל דיין, סינגר-סונגרייטר של פשטות טבעית כובשת, איפוק רגשי, שיש בו עוצמה פנימית. כמו שכתבתי על סינגל קודם שלה: אני מאמין לטון של שני פונה הזכורה מדה-וויס, שמגיע ממקום שמתחת למיתרי הקול. השירה עוצמתית, גם בלי שתגלוש לרגשנות יתר.
אני את והים מדברים מעט שותקים כמעט ואת לא כמו כולם כל עולמי אצלך ביד
פעם הייתי ילד לחשת לי מילים ארוכות תישן עוד שעות תישן עוד שעות תמשיך לחלום
הרגשתי קצת לבד עטפת אותי שלא אפחד גילית לי את הסוד בי יש הכל לא צריך לרצות עוד
פעם הייתי ילד לחשת לי מילים ארוכות תישן עוד שעות תישן עוד שעות תמשיך לחלום
והיית לי מפרץ והיית לי אוויר ונתת את כולך אז כתבתי לך שיר
פעם הייתי ילד לחשת לי מילים ארוכות תישן עוד שעות תישן עוד שעות תמשיך לחלום
ומעולם לא היית אחרת הרגעת במילים ארוכות אשן עוד שעות אשן עוד שעותאמשיך לחלום
הייתי ילד הרגעת במילים..ארוכות אשן עוד שעות אשן עוד שעות אמשיך לחלום אותך.
