שרון טובה לוי לא תשוב לשומקום, מטפורית היא "שיירת פליטים עם בוץ על המצח". לא מתחברת לדבר. אפילו לא מצאה דבר טוב להטמין כדי לשוב אליו. לפי הקולות בגרמנית בתחילת ובאמצע השיר, אפשר בכ"ז למקם אותה ולהאזין לנפשה. ממה היא נסה? מה רוצה להגיד? בדימיון של שרון טובה לוי ישנה מנוסה שמובילה אל "סוף העולם" (מחנות השמדה?) ואל תהום. מה מהות התחושה האפוקליפטית הזו? דמיון של יאוש טוטאלי? לא יודע. הטקסט לא ממש מוריד אותי לעומקה, התוצאה על הנייר לא גרמה לי להשתתף בצערה.
אני מתחבר יותר אל צלילי הפסנתר המובילים למנגינת היגון הדרמטית. כאן אני פחות חושד בכנות התחושה של שרון טובה לוי. המוסיקה אותנטית, מבטאת את מה ששרון רצתה להביע יותר מאשר הטקסט הכתוב.
לא היה בי מקום/ התחלתי ללכת
המנוסה לא השאירה מקום/ אני שיירת פליטים
יש לנו בוץ על המצח
ובסוף העולם/ יש באר עמוקה
לא מצאתי דבר שנשאר לנצח
ולו אבן טובה/ שאוכל להטמין
ואליה לשוב עם הבוץ על המצח
אז מסוף העולם/ מבאר עמוקה