פורטיס צילום: מרגלית חרסונסקי

תולדות הכותרת ההופעה

פורטיס במשכן לאומנויות הבמה בת"א

השקת הטלבום
4.5/5

מה אני עוד יכול לעשות עם המוסיקה שלי, שלא עשיתי עד עכשיו, שאל את עצמו רמי פורטיס לקראת השקת הדיסק החדש בבית האופרה. רגע, אופרה? בוא נשחק אותה אופרה. בארבעת השירים הראשונים, קלאסיקה מובחרת מהרפרטואר שלו, החל מ"אגם ענקית", קיבלנו פורטיס על ספה ויקטוריאנית, בליווי נגני מיתר בלבוש גרנדיוזי. גימיק? אצלו אין בעיה לקבל את זה. אם סחרוף היה נשכב על ספה ויקטוריאנית, הייתי מרים שתי גבות, אבל פורטיס הוא תיאטרון רוק. במחזה שלו  כמעט כל אקט של השתוללות שובבית נראה לגיטימי. ה"התפרעות" היא בטונים המוחצנים,  בדהירה על הבמה, במחוות לקהל.
אבל הפתיחה הזו, שכללה גם את "החבר אני", "שקיעתה של הזריחה" ו"חצי אוטומטי" הייתה אחת הרגועות של פורטיס. שקיעתה של הצרחה לטובת האנפלאגד, שעתו הקלאסית של פורטיס, עם כל ההבעה הסרקסטית-צינית-כואבת-מרירה-צוחקת.
זה היה רק מתאבן. לא קונספט של ערב. בשיר החמישי קיבלנו מסך יפהפה של אורות וצללים, וכמו כדי להדהים שוב, פורטיס קרע אותו במו ידיו ופרץ- נפל (אופס) לתוך הבמה "לקשקש בזנב", ולהציג את הרכב הרוק בחליפות ובכובעי שוליים בסגנון לבוש חסידי, שיוביל אותו עד לפינאלה. נגני המיתר הסתדרו מאחור.
אנחנו במערכה השנייה שלשמה התכנסנו: חמישה שירים מהאלבום החדש, "תולדות הכותרת" עם גיא מר בקטע ראפ (בשיר הזה) וברי סחרוף ל"העץ על הגבעה". ברי מאופק כהרגלו בטון הנמוך המחוספס. מול פורטיס, שעף על עצמו, ברי נשאר ברי, כמו בכל תולדות הפורטיסחרוף. ב"מעיר נעלמים", פורטיס מגלה, שבגיל מאוחר אפשר לפרוח ולהרגיש את החיים באינטנסיביות, ואף לחוות אהבה מאוחרת. הוא שר את התחושה ממקומות עמוקים. מצד שני, אני לא בטוח שהתובנות הפילוסופיות של השירים הצליחו להגיע, במיוחד למי שלא בא מצויד בטקסטים החדשים. מה שבלט ב"שנות אור" היו בועות הסבון שהופרחו לאוויר. יותר מראה עיניים ממשמע אוזניים.  וזוהי בעיה, כי באלבום החדש ניסה פורטיס לקחת את תיאטרון הרוק שלו לדרך "הזמן הנכון", מקומות שמעבר לשכל, שאינם נראים בארץ השקופים, מקומות של חלום, ארץ של שמש שזורחת מבפנים, ארץ של סיפור בהמשכים, שקיימת בתוך הגוף מרחק שנות אור.אבל הקהל כבר המתין למערכה השלישית.
מערכה שלישית: פורטיס והלהקה עולים במעילי  Bellboys, כדי להוציא לפועל את "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", "אין קשר", "שועל במנוסה", "חתול מפלצת", "אצבעות דביקות". ברי חוזר ל"חלליות" ול"סיפורים מהקופסא", והספה הויקטוריאנית מוחזרת לביצוע של "נעליים". ובסיום, ל"אין קץ לילדות" עולה לבמה ילדה חמודה תמימה, ופורטיס מעודד אותה לשיר איתו. גימיק? התחנחנות? נו באמת, למה שנחשוד? בפורטיס תמיד מסתתר הילד. אז בבקשה.
לא רק "תולדות הכותרת" הגיעו מהמופע הזה, אלא תערובת של כותרות ממסע הרוק של פורטיס בתפאורה, תאורה יפהפיה ובתלבושות, שהעמידו במרכז  את התאטרון של הרוקר המוחצן הבלתי נלאה, שממשיך ללחוץ על הדוושה, ומכניס להילוך גבוה כדי לתת את ההצגה הגדולה המשודרגת שלו עם כל הג'סטות, ההבעות, האנרגיה המתפרצת. זהו פורטיס אחד ויחיד. התפאורה השתנתה. הוא – ממש לא.

משתתפים: עידו אגמון – גיטרות, גיא פורטיס – גיטרות, עמיר רוסיאנו – בס, דני עבר הדני – קלידים, אייל יונתי – קלידים וכלי הקשה, גיא שכטר – תופים, נועה איילי – צ׳לו,  גליה חי – ויולה, ניקי – כינור 

אורחים:  ברי סחרוף , גיא מר 

שירים: אגם ענקית, החבר אני, שקיעתה של הזריחה, חצי אוטומטי, לקשקש בזנב, תולדות הכותרת, גרסת המשורר, העץ על הגבעה, מעיר נעלמים, שנות אור, מסך, אין קשר, שועל במנוסה, חתול מפלצת, אצבעות דביקות, חלליות, סיפורים מהקופסא, על המשמרת, צלב, נעליים. הדרן: ארץ השקופים / עתיק מעתיק, את לא / אמריקה, אין קץ

צילום: מרגלית חרסונסקי

ביקורת אלבום

וידיאו: שקיעתה של הזריחה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות