המנוני מבואסים הפכו צו אופנה. היוצרים והזמרים מיואשים, מדוכדכים, מתוסכלים, מאוכזבים. הכל מסביב נשבר. ברוך פרידלנד, האיש שממשיך להיות "תופעת דופלר" מאז שהוא זוכר את עצמו, נכנס למעגל הזה, הפעם על נדנדה, ושואל את השאלות הכי שחוקות על נושא מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך, כי במצב הנוכחי, הכל כבר מיותר. למעשה, זה לא רק עכשיו אלא "תמיד הלכתי לאיבוד בתוך עצמי".
אני לא מאמין לקשקשת הביאוס הזאת. המוסיקה הקצבית הקליטה המתקתקה אינה מעצימה אותה. הפופ הקליט הזה בנוסחים מיושנים (מתאים ללהקה צבאית של פעם), אינו מביא אותי להשתתף בצערו של הזמר. זה נשמע יותר חגיגת הצער מאשר הבעת הצער על מהות חייו.
נדנדה שוב עובר בדרך / בה תמיד הלכתי לאיבוד בתוך עצמי / באותה אדרת שבה התכנסתי כמו אביון / או הקדושים
מה הכוונה? מה המשמעות? / מה נשאר כשהכל סביבי נשבר?
אמצע שום מקום על נדנדה / למעלה, למטה – אין תשובה / אמצע שום מקום על נדנדה / אני רק רוצה שיווי משקל
שוב מחליק על קרח / החיים שבירים כמו המים הקפואים / שוב נובל הפרח / עוד מחזור מושלם בתוך עולם של דימוים
מה הכוונה? מה המשמעות? / מה נשאר כשהכל כבר מיותר?
סוף או התחלה? / אני בדרך / סוף או התחלה? / כורע ברך לבד
