תשמעו סיפור לא מיוחד, לא מענין, נדוש. קראתי השבוע שתל-אביב מלאה רווקות, חלקן כנראה נואשות, וכשהן אינן מוצאות חתן ראוי, הן מתמקדות במטרה אחת: לעשות ילד. סיגי אוחיון היא אחת מהן. מוקדנית, ממוצעת מאוד, תפרנית, רואה את החיים מבעד לחלון האוטובוס, גם הסרטים מחריפים את הדיכאון, והבחור מהאתר כנראה לא יחזור אליה. כל מה שנותר זה לחלום על "ילד חמוד".
מה חבל שאביאל רובשוב מסיים את הסיפור במסקנה סתמית-כללית ולא קוהרנטית למהלך הסיפורי של השיר: "ככה העולם נע/ היקום ממשיך להתקדם הודות/ לתקוות/ עיקשות/ להיות לאם". אם הלכת על סיפור, בנאלי ככל שיהיה, לך איתו עד הסוף. וגם: העולם אינו "מתקדם" הודות לתקוות עיקשות להיות אם. לכל היותר מתרבה, אבל, כאמור, זה לא העניין של השיר.
קולו הבריטוני של המספר – מוזר משהו. השיר מוגש באינטימיות סגרירית. המוסיקה הפשוטה מצמידה אותך לסיפור. העיבוד וההפקה המינימלסטיים טובים לשיר, ובסך הכל יש כאן איזושהי גישה צנועה של סטורי טלר, שעטופה במעטפת אקוסטית תואמת, שמנגישה את הסיפור באופן מיוחד.
סיגי אוחיון/ מוקדנית חברה של הובלות
יום יום, שמונה שעות/ גרה אצל סבתא
באוטובוס צפוף היא מבלה/ יום יום/ חמישים דקות לפחות
מה מקיים/ תקווה בליבה/ כשהיא בוהה מבעד לחלון האוטובוס
יום אחד זה יקרה/ יהיה לה ילד/ כזה חמוד
עולם בדכאון/ הסרטים מלאים בעזיבות, בגידות
הנהג שומע רדיו/ את מי שם מעלים על המוקד
היום/ יום יום
סיגי תוהה/ אם הבחור שבאתר עדיין לא השיב לה
כי הוא סתם עוד איזה בוק/ אבל יש בה תקווה לילד מתוק
חום הקיץ באוויר/ רדומה נראית העיר
בתחבורה הציבורית/ היא מגוללת לה תסריט
סיגי אוחיון/ מוקד של הובלה למחוזות דמיון
ככה העולם נע/ היקום ממשיך להתקדם
הודות/ לתקוות/ עיקשות/ להיות לאם
