אביב גפן מעלה מן האוב את שרון ליפשיץ בשביל השיר מתקתק-נוגה-עדין הזה. אם נוסטלגיה – אז ליפשיץ ממש מתמצתת מהות, אחרי שנדמה היה כי צללה אל תהום השכחה. לפי הקומוניקט שהגיע עם השיר, מתברר כי לא פשוט היה להשיג את הזמרת – "אחרי שנים של שתיקה, נענתה ליפשיץ לחיזוריו של גפן". כך ממש נכתב. ממש חיזר אחריה?
המנגינה – מקסימה, הקולות חברו כדי להעניק את התחושה. יכולנו להגיד קיטש על "הבטנו בשקיעה", אבל הכל כאן פשוט ונכון – שאני נוטה ללכת שבי אחרי הדואט. צודק גפן: העבר כנראה תמיד ייראה יותר יפה מאשר ההווה. הלא זוהי מהות הנוסטלגיה. לעיתים אין צורך להגדיר תחושה של התרפקות. צריכים פשוט להלחין אותה, לתזמר אותה נכון כדי שתפרוט על מיתרי הגעגוע.

אני ידעתי שתבוא/עם בוא הערב תארוב/ותחבק חיבוק ישן/נוסטלגיה
את ששכחתי היא תזכור/את זכרוני תשטוף באור/תיקח אותי קצת לאחור/נוסטלגיה
אל ימים יפים/שעוד היה לאן ללכת/הבטנו בשקיעה /הבטחנו שלא נשתנה/מאז הזמן עבר /והזמן רצה אחרת/מביטים אחור ונזכרים
אני ידעתי שתבוא/דווקא כשריק כשאיש לא פה/ותלטף את שיערי/נוסטלגיה
נכון היה יותר יפה/או שזה רק ההווה/שנראה כל כך חיוור/ נוסטלגיה

שלומי שבן – פסנתר, שם טוב לוי – חליל, פיטר רוט – אקוסטית, תומר צדקיהו – תופים, London Orchestra – כלי מיתר.

שרון ליפשיץ – קולנוע