השריטה שבפרקט? תעברו לשיר מס. 6 "כל הזמן על סף בכי". אביגייל רוז שרה טקסט של ענת עופר על החמצות, בדידות וכאב בסלואו טמפו. אין כאן היסטריה. מתנחמת בקרן שמש ש"מחממת את הכאב". סוג של דכדוך שעובר כמעט לאורך אלבום ששרוט בשריטותיה, שעניינן הפער בין היש והאין. כשהאין מנצח נולדים שירים נוגים עם "סימנים כחולים שמראים מה עברתי הלילה" ,ש"בנס הוא
משיר הפתיחה "זה יקרה", אביגיל רוז מנסה להיות הפסיכולוגית של עצמה. לשאול שאלות ולענות. המחשבות על הגשמת חלומות הן שמהוות חומה מעכבת. מייצרות מעגל בלתי נפרץ של לחצים אישיים וחברתיים.
רוז מאבחנת את הבעיה: אין אהבה באופק, אין מי שיקפיץ את הדופק, יש מצב שתישאר לבד. אם זה יקרה או לא יקרה, מוטב לקחת נשימות – עמוקות כדי לשחרר לחץ. יש לה הדיאגנוזה והתרופה.
בדיעבד, יש לרוז גם תרופה מהסוג האומנותי: בשעה שלרבים אין אפשרות לשחרר לחץ, לאביגיל יש שיר ומוסיקה, המשמשים מפלט, אפילו סוג הגשמת חלום, אולי אף מקור משחרר. היא אכן מצליחה להביע את המודעות לדיסוננס הקיומי, לחוסר התוחלת, באמינות גבוהה.
השיר נבנה בהדרגה מתחושה מלנכולית בטון נמוך, מטפסת בסולם האוקטבות, והקול הקודר הופך נואש- מלודרמטי. השיר שנפתח בצליל דמוי מיתרים סימפוניים שמשקפים את אווירת הדכדוך, מתעצם בהמשך בקצב שחובר לתחושת הלחץ והניסיון לקחת נשימות משחררות. ההפקה המוזיקלית העניקה לרוז עוצמות שמעצימות את התחושה.
" שיר כואב/ כואב רק לי/ סיבות קטנות אשמור אצלי/ חיי אשמור בסוד כי אין רצון לחשוף הכל/ וגם אם כן אולי כבר אין לי מה לתת כי משהו מת/ כן משהו מת" ("שיר כואב/ שיר כנה")
המאזין תוהה על מהות שברי תחושות הייאוש והפחד שעוברים על רוז, ולמרות הרצון ללכת על אמירת אמת, הטקסט נשמע כללי, ואפילו סתמי, לא מעורר עניין להתעניין במה שעובר עליה. האם המוסיקה מצליחה למלא על מה שחסר בשיר. הניסיון של יוסי מזרחי להעניק נפח רוקיסטי לא הושיע.
מצד שני: רוז דוברת אמת בטון המלנכולי מבקש החמלה בבלוז האישי מחלחל – "יש אותי" שמתאר מצב שבין מחלה נפשית המשפיעה על הגוף להפוגה כאן הזמרת פוגשת ביוצרת. ב"וכשתבוא" מבטיחה לאוהב הפוטנציאלי ש – "הרעש מבפנים יהפוך לגלים שקטים". ההתרגשות מאופקת, המילים כמעט נלחשות. שיר נוגה שלחנו היפהפה (אדם בן אמיתי) מצליח לבטא את "הגלים השקטים" יותר מאשר "הרעש שבפנים".
רוז ממשיכה לשיר את עצמה מספת הפסיכולוג העצמית ב"אם יש ספק" – "מותר קצת בכות רק לא ליפול", וגם כאן היא מצליחה לשמור על איפוק מלנכולי בלי לגלוש למלודרמה.
נימה אופטימית מתגנבת לאלבום ב"תן לרוח", שיר של ג'רמי פוגל וארז פרנק. נושמת נשימות קלות יותר כשהיא מבקשת לתת לרוח ולשמש לרפא את הפצעים. מתנחמת ב"כל מה שנשאר בסוף הוא זיכרון דועך/ אין כאב שבא ולא הולך".
ב"הכל קורה מהר מדי" נוגעת רוז ביצירה עצמה – בחשש של חוסר שלמות. הגם שהשיר הוא שלך, עדיין היא זקוקה לאהבת המאזין כדי להרגיע עצמה. העיבוד הישיר של יוסי מזרחי הוסיף לשיר את שחסר בו כדי שאוהב "את זה".
הסיום "כיפת הזהב", קאבר ל"קורקובדו", סטנדרט ג'אז של אנטוניו קרלוס ז'ובים בגרסה עברית של תלמה אליגון רוז, שיר שעוסק בהפיכת הספק שבהגשמת האהבה לודאי. אביגייל שרה את השיר ממקום שנמצא עמוק מתחת למיתרי הקול, ברגישות מופלאה, משדרת האמת שלה בטון נוגה ומתכוון, בעיבוד בוסה פונקציונאלי עדין.
אביגייל רוז היא יוצרת זמרת שעוסקת בכנות מופלאה ב"שריטות" של עצמה, וגם אם לא כל השירים מייצרים מוסיקה אולטימטיבית, עדיין יש באלבום הפוסט טראומטי הזה על מצבים תנודתיים שבין סערות נפשיות לתקופות רגיעה – רמת אמינות גבוהה בחיבור לאמת שלה, שזוכה לערכים/ רבדים מוספים שהעניקו העיבודים וההפקה המוסיקלית של יוסי מזרחי.
שירים: זה יקרה, שיר כואב/ שיר כנה, יש אותי, וכשתבוא, אם יש ספק, כל הזמן על סף בכי, תני לרוח, הכל קרה מוקדם מדי, כיפת הזהב (קורקובדו)
עיבודים והפקה מוזיקלית: יוסי מזרחי
וידיאו: שיר כואב/ שיר כנה
