אבישי כהן, נגן הבס המהולל, בחר לחבור לשירה צרופה של נתן אלתרמן כדי להעניק את מימד האווירה שלו למילים. השיר פותח ב "חִוָּרוֹן גָּדוֹל הֵאִיר אֶת הָרְחוֹבוֹת וְהַשְּׁוָקִים". חיוורון (אות לבהלה/מחלה) הוא שהאיר את העיר. הדימוי מכניס לאווירה של השתאות. החיוורון מתחוור לו כאור. "עָמַד נָטוּי עַל פְּנֵי הָעִיר נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים". השמיים מזכירים ים: דומים לנחשול, לגל גדול העומד זקור-אלכסוני – ויש בהם משהו מימי-עכור, ירוק כפי שרק ים יכול להיראות ולא שָמיים. הצבעים מבטאים רגש בהלה: השמיים עומדים להציף את העיר כגל. התחושה של זמן אחר ומציאות חלופית.
עניינו של אלתרמן – הקשר בין אהבה לעבר. הייתה או לא הייתה אהבה? העבר מאיר. מתחבר עם "אהבה". העבר מאיר בין אם היתה אהבת אמת, בין אם היה סתם ערב סתוי יפה. יש לנצור אותו.
אבישי כהן העניק ל"חיוורון" של אלתרמן פסקול בקול תמים (ילדותי משהו) מאופק, צליל פסנתר, מנגינה חסרת זמן. התחושה היא של ניסיון להתחבר לזמן של המשורר, כלומר תחושה על זמנית, סאבטקסט מוזיקלי מדמיונו של היוצר, מעין הרהור רומנטי מתגעגע נטול דרמה, שנגוע במהות התיאור של המשורר.
אבישי כהן חיוורון
אז חיוורון גדול האיר/ את הרחובות והשווקים
עמד נטוי אל מול העיר/ נחשול שמיים ירוקים
המדרכות שטפו לאט/ ממולמלות מלוחשות
שבויות ברחש מרושת/ של מבטים ושל פגישות
הוא אל עירך עודו נכנס/ עם קובץ סער ועבים
עודו מושיב בכל פנס/ את אפרוחיו המצהיבים
אז חיוורון גדול האיר/ את הרחובות והשווקים
עמד נטוי אל מול העיר/ נחשול שמיים ירוקים
המדרכות שטפו לאט/ ממולמלות מלוחשות
שבויות ברחש מרושת של מבטים ושל פגישות
אל תכבה את העבר/ נרו יחיד כה ורפה
אם לא היתה זו אהבה/ היה זה ערב סתיו יפה
אז חיוורון גדול האיר/ את הרחובות והשווקים
עמד נטוי אל מול העיר/ נחשול שמיים ירוקים
המדרכות שטפו לאט/ ממולמלות מלוחשות
שבויות ברחש מרושת/ של מבטים ושל פגישות
אל תבכיאת העבר/ נרו יחיד כה ורפה
אם לא היתה זו אהבה/ היה זה ערב סתיו יפה
אז חיוורון גדול האיר/ את הרחובות והשווקים
עמד נטוי אל מול העיר/ נחשול שמיים ירוקים
המדרכות שטפו לאט/ ממולמלות מלוחשות
שבויות ברחש מרושת/ של מבטים ושל פגישות
