מה יום מיומיים? חגים בפתח. תהילים בחג ובמועד מתקבלים בברכה. כשזה לחן חדש ל"מזמור לדוד" של אביתר בנאי – על אחת כמה וכמה, ברכה כפולה ומכופלת. השפה התנכית חלק מההוויה התרבותית, פסוקי תהילים – מהם שואבים כל תפילות עם ישראל. בתוך פרקיו כל אדם יכול למצוא את התפילה שליבו חפץ בה, ולכן אומרים תהילים בתור ספר תפילות.
אודה ולא אבוש: תהילים אינם בני לווייתי. לא אומר ולא שר אותם. לא בבוקר ולא בערב. לא בחול ולא בחג. גם אינני איש מאמין במובן הדתי של המילה. המגוון של ההגדרות וההסברים אודות המושג "אמונה", הוא בעצם הודאה בכישלון, שנמתח מראשית החברה האנושית עד ימינו – אי היכולת להסביר מה זו אמונה ובעיקר למה. למה מאמין בוחר במה שהוא מאמין וסבור, או אף בטוח, שהשפעתה על מעגלי החיים ועל הסובב אותו היא הנכונה ביותר. אין לי תשובה כמו שאינני יודע מה היא בעצם האמונה האולטימטיבית שכולם חייבים לאחוז דווקא בה.
המזמור שאביתר שר מבטא בדומה לתפיסה המקראית בכלל את האמונה כי האל משגיח על מעשי האדם ומגן עליו בעת צרה, מספק את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים. משורר תהילים מבטא את געגועיו ואת רצונו לשים על האל את כל יהבו, ולהדבק בו. הפרשנות המקובלת היא שמדובר במזמור אישי, המתאר את ביטחונו של האדם באל. יש המציגים את המזמור כעוסק בחייו האישיים של דוד לפני שהיה למלך וישנה פרשנות המוצגת במדרש תהילים, לפיה חז"ל מציגים את המזמור כסמל לקורות עם ישראל במדבר.
תהיה הפרשנות אשר תהיה – אביתר בנאי חבר למעבד והמפיק המוזיקלי תמיר מוסקט. המוסיקה נוגה ויפה. משדרת צניעות ואיפוק, גם איזושהי דינמיות ועוצמה פנימית. המהלך המלודי מעניין, מיוחד – יש בו רצף של חוויה מתמשכת, עטוף בתזמור שמימי מאציל של מיתרים וקולות. מוסיקה מעצימה את האמונה שלי במאמין, במיוחד כשפיו וליבו שווים.
מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.
אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי;
וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.
