אני שומע שוב ושוב את הבלוז הזה בנסיעות. "בלוז כנעני" הפך מאז צאתו לשיר כבישים מובהק. אתה יוצא לדרך, ואהוד בנאי שורק לך בלוז כנעני. בנאי שר למאיר, מאיר אריאל, מספר לו מה קרה מאז שעזב. העולם משתנה, הטכנולוגיה שמאפילה על המילים שלו (של מאיר), והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ. כמעט נבואה שממשיכה להגשים עצמה (השיר יצא ב-2004)
זה אמור היה להיות שיר געגועים עצוב, אבל במקום עצב יש זיכוך, כי אהוד בנאי, בטון החם שלו, ממלא אותך בתחושה הזו של משהו צרוף וטהור, עד שאתה אומר: רגע, רגע, חיפשת מנגינה ישראלית אותנטית, זו שמכילה אקליפטוס מפרדס חנה, זר קוצנים ריחני. גם המהות האנושית של חברות אמיתית שנטועה כאן, באדמה הזו – אין כמו אהוד בנאי להמחיש.
בלוז מוגדר כסגנון מוסיקלי המבוסס על סולם והרמוניה מיוחדים ממשפחת הג'אז. מבחינתי, תגדירו את השיר הזה איך שתגדירו. זה בטח לא מאדי ווטרס. אבל זה סולם בלוז מקומי, ששייך לבלוזיסט מקומי, שליבו גואה בגעגועים לחבר הטוב, מאיר, שהלך מאיתנו. שר לו, מבכה את חסרונו, משתף אותו בתחושותיו על מציאות אחרת.
אני כותב על השיר במרץ 2012, שעות אחרי ששמעתי את אהוד בנאי שר שיר שהלחין ליוסי בנאי במפגש לרגל דיסק שיריו האחרונים. אולי ליוסי לא מתאים בלוז כנעני, אלא איזה בלוז א-לה ברסנס, אבל הנר שלו  בוער, ממש כמו נרו של מאיר.

אהוד בנאי מספר על היכרות עם מאיר אריאל ועל "בלוז כנעני":  "פגישותינו הספורות היו חטופות, על הדרך, רגע אחרי שהוא יורד מהבמה ואני הייתי צריך לעלות עליה, או להיפך. בדרך כלל זה קרה במופעי התנדבות ,כמו באותו ליל קיץ חם ומבושם בגליל המערבי, על יד הכפר הערבי שייך דנון, בערב התנגדות לתכנית לבנות איזור תעשייה מעל מאגר מי השתייה של הכפר. החלפנו מילים ספורות, דיברנו על כך שאולי אגיע פעם אל שיעור התורה השבועי שמתקיים בביתו, אולי נלמד פעם דף גמרא ביחד, דיברנו על הקושי הרב שביציאה להופעה בליל שבת ,שאלתי אותו אם שמע את החדש של דילן, והוא אמר שכן, ושהכי דיבר אליו השיר "עדיין לא חשוך, אבל הולך ומתעמעם".
אבל החיים האלה חולפים מהר מדי, לא מחכים לנו, ואחרי שהלך לעולמו במפתיע וללא עת, הרגשתי החמצה כואבת, וחשבתי שאולי באופק אחר, בחיים עתידיים אחרים, נשב על אותו דף גמרא, סביב שולחן השבת הנצחית, עטורים זר קוצים ריחני. ובינתיים, אכן החושך הולך וגובר כאן, וחסר לנו כל כך האור של מאיר אריאל. בתוך חברה מפולגת ושסועה שנגררת אחרי קולות גזעניים ולאומנים, במקום שהיהדות הופכת להיות קרדום חפירה ביד קנאים, ומצד שני ננטשת לאנחות על ידי רבים וטובים, בזמן האפל הזה כשחזון הנביאים על ירושלים כמרכז של רוח ומוסר לעולם כולו הולך ונשכח, ובמקומו מתפתחת גישה בדלנית ומתנשאת, חסר לי הקול היהודי הנדיר והצלול של מאיר אריאל ששר: "על ארץ מוותרים רק בלב". גם אם אני נאלץ, מסיבות אלה או אחרות , בצו השעה או המציאות המתבקשת, לסגת מחלקים מסוימים בארץ ישראל, כמו שנסוג רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אל יבנה, אני לא מוותר על האהבה והקשר שלי לארץ ישראל, זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ואינה קשורה כלל לריבונות. כי על ארץ מוותרים רק בלב.
בשיריו של מאיר אריאל תמיד מציץ מאחור הנוף הכנעני, והוא מצד אחד קסום ומצד אחר רווי במתח: אקליפטוס ענק, צל עלי בננה, השדה המוזהב, ילדה קטנה אהבתי בגליל, זרעי קיץ נישאים ברוח, שלל שרב, פרחי בר, אבל יש גם אבנים בלב ירושלים, ובסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה. הנוף הקדום הזה הולך ונעלם, קניונים וכבישים נמתחים עליו ללא רחם, אבל הוא לפחות ממשיך לחיות ולהדהד בשירים של מאיר אריאל, כמו ב"שיר תת מודע זמני", שיר אהבה מופלא למרחב הארץ-ישראלי, שכתוב בשפה חיה ונושמת, עכשווית צה"לית ומקראית: "עולה נגמ"ש על קו רקיע, ומתנמנמת הדובה, על בטן מלאה קליע, הו ארץ ארץ עקובה… … ומשתלחות ריבוא עיניים, חייתו מדבר חייתו אדם, ואין מותח קו ביניים, ואין מבדיל בין דם לדם." שיר מסתורי, שיר תת מודע, שיר זמני, שיר על זמני, שיר שמתרחש בליל ירח מכושף, מחושמל, אפוקליפטי, תנ"כי, ואתה לא יודע אם הכוח שיורד אל העין למצוא מסתור הוא יחידת צנחנים או אנשיו של יפתח הגלעדי. ואחרי כל מטען הכובד העצום הזה, כמו הרבה פעמים אצל מאיר אריאל, קריצה קטנה: "לימדו למוד בכל הכוח, לימדו למוד כהידרש, לימדו למוד ואל תת שכוח, אולי מחר עוד ניפגש, אם לא מחר אולי בשש."
נפגשנו פעם לצורך צילום ראיון קצר לטלוויזיה לקראת ערב בלוז ששנינו השתתפנו בו. המראיין דיבר איתנו בחצר אחורית קטנה ליד חדר החזרות. אמרתי שם משהו על כך ששירי הבלוז האמריקאיים נכתבים בדרך כלל על כבישים עצומים וארוכים כמו כביש שישים ושש שחוצה את היבשת הענקית, ואילו לנו כאן יש את הכביש המתפתל בין עכו לצפת, שעה וחצי נסיעה, או פרדס חנה-כרכור, חמש דקות נסיעה.הוספתי שמאיר אריאל פותח בשיריו את המרחב הצר הזה אל מימד הזמן שנותן לו עומק ונפח גדול. מאיר הסתכל אלי וחייך בהסכמה. זה היה בשבילי רגע של נחת.
ההערכה שלי אליו היתה גדולה, ולא הסתרתי את זה ממנו כשדיברנו קצרות אחרי הצילומים. לא ציפיתי שישיב לי כגמולי על דברי החמים. היה ברור לי כבר אז שהוא כותב השירים הגדול של זמננו."

אהוד בנאי בלוז כנעני

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן / זהו זמן שגעון / מהומה עד אין קץ / ובכל רגע חדש
פורענות לא עלינו / והכל חי ברשת הכל מתפוצץ / ובאופק אחר על אותו דף גמרא / יושבים כל הלילה אתה ואני / שלוות עולמים / פרדס חנה-כרכור / אקליפטוס ברוח / שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת החושך גובר כאן / האור שלך מאיר עדיין זוהר / זה סיבוב הופעות מקומי
אתה יודע / אותו שיר כאב הולך וחוזר / ובאופק אחר / סביב שולחן השבת / יושבים כולם יחד / גם אתה ואני / שלוות עולמים / פרדס חנה-כרכור / אקליפטוס בודד / שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן / זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר / ומילים כמו שלך / אף אחד לא אומר כבר / הנר שלך מאיר עדיין בוער / ובאופק אחר אחרי הופעה / נעביר בסיבוב זר קוצים ריחני / שלוות עולמים / פרדס חנה כרכור / אקליפטוס ענק / שורק בלוז כנעני
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן / הנר שלך מאיר עדיין בוער