הפחדים מהתמעטות הטוב. המבט המפוחד מפני עתיד פחות טוב. נתיב השגרה מדליק איזושהי נורה אדומה. ה"בינתיים נראה לי שנשרוד" הוא צפירת הרגעה, כי הרגעים הנפלאים לא יחזרו. בינתיים אתה בשלב של לנצח את הפחד, אבל עם השאלה מה יהיה עם האהבה בעוד כמה שנים. מערבולת הרגשות הזאת הגיעה גם לשיר. יש בו שילוב של תוגה בפתיחה במנגינה יפה מאוד טיפוסית לאוהד חיטמן, ואז ובאפקט מקדים של מחיאות כף – מעבר חד לדאנס שנות השמונים, שלוקח בבת אחת אל רחבת הריקודים. הניגודיות חדה ופשטנית מדי, חיטמן חוזר על "העוד ועוד ועוד" עד לעייפה. הרפטטיביות משטחת את השיר, הופכת אותו לפופ שבלוני מדי.
זה עוד שנה ועוד שנה ביחד / בינתיים זה נראה לי שנשרוד/ אנ'לא יכול להגיד שזה לנצח / אבל בינתיים אני רוצה עוד…
זה רגעים שלא יהיו עוד פעם / אז למה מדמיין את מה שאין? / אני כמו הברק שאין בו את הרעם / כזה אני, מהמר בכביש סואן…
עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד/תן לי עוד מזה, במקום לא לעמוד… / עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד /שנינו אוהבים את זה מאוד…
זה עוד תשוקה לעוד כיבוש לרגע/ לרגע זאת נראית המציאות /ברור לי זה לא יישאר לנצח,
אבל בינתיים נהנה מהטעות…
לחלום לי בהקיץ גם כשביחד /זה די טבעי לרצות לחיות בסיכונים / ועוד שלב בלנצח את הפחד / מה יהיה עלינו בעוד כמה שנים… עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד…