ענת אסתר חיטמן שרה וידוי דרמטי ברור וישיר: "יותר מדי אכזבות לא יפילו אותי". על רקע זה – הבית הראשון נשמע יומרה פואטית שאינה מוסיפה להבנת הרעיון שבפזמון החוזר. מילים כמו " "הטיפות של השמיים משמחות אותה בינתיים, מסתכלות על השעון ומאחרות את העתיד" הן מטפורה תלושה שאינה משרתת את הרעיון בהמשך השיר. בסך הכל, מנסה חיטמן לומר כי היא רוצה לחזק את עצמה, להמשיך את החיים בראייה חיובית למרות ניסיונות העבר, שלא תמיד האירו לה פנים. אז בשביל מה כל הבית הפותח המסורבל הזה?
הקצב הוא שמוביל את השיר, טוען במתח דרמטי לא הכי קוהרנטי לנרטיב. דווקא המנגינה היותר עגולה בפזמון מבטאת יותר את המאוויים שלה. ההפקה המוסיקלית מעצימה את האמירה. לענת אסתר חיטמן הסינגר יש העוצמות והכישרון של רוקרית מהשורה הראשונה, אבל עליה ללטש את הכתיבה כדי שנוכל לומר עליה דברים דומים כסינגר-סונגרייטר.

הטיפות של השמיים משמחות אותה בינתיים, מסתכלות על השעון ומאחרות את העתיד. שואלת את הבינתיים אם עדיף לה להחמיץ, לכבס את המילים או לכתוב לה את השיר. 
בחרה להאמין לשאוף אוויר אחר, הריאות שלה רוצות לשיר, לשיר את מה שיש. האמת היא חדשה וטובה בשבילה, היא מודה על השנים, אומרת לעצמה.. 
יותר מדי אכזבות לא יפילו אותי, יותר מדי חלומות אף פעם לא מפחידים אותי. 
הפסקתי לישון, הפסקתי לעשן, הפסקתי לנסות למלא את החסר. את כל החטאים דחיתי למחר, פעם זה כאב כשהלב שלי נשבר. 
יותר מדי אכזבות לא יפילו אותי, יותר מדי חלומות אף פעם לא מפחידים אותי.