האלבום שהוקלט בשנת 1961, עובר לעומק על צורות שונות של הבלוז. ברצועה הראשונה, Stolen Moments, נעשה שימוש יוצא דופן בארבע כלי נשיפה ליצירת מצב רוח מרומם נפש עם סולואים מדהימים של פרדי האברד, אריק דולפי, נלסון וביל אוונס. לאלבום הזה יש את האנרגיה והאיכות שמכניסות אותו לרשימת האלבומים הטובים ביותר בג'אז – עם טאץ יותר מודרני לתקופה בה הוקלט.
יש כאן שילוב נדיר בין תפיסת מעבד-מלחין לבין הרכב הנגנים האידיאלי לביצוע. כל החומר מבוסס איכשהו על בלוז, אך הרחבותיו המבניות וההרמוניות של נלסון הופכות אותו למגוון מאוד, מבלדות ועד סווינג.
הלהקה היא אחת מאותן קבוצות שנראה כי התאפשרו רק בסביבות 1960, הרכב כל כך חזק, עד כי שמו של המנהיג (נלסון) רשום במקום הרביעי בעטיפה.
אוליבר נלסון סקסופוניסט הטנור, חולק כאמור סולואים עם החצוצרן פרדי האברד, הסקסופוניסט האלט והחלילן אריק דולפי, והפסנתרן ביל אוונס, בעוד הבסיסט פול צ'יימברס והמתופף רוי היינס תורמים תרומתם המשמעותית. הסקסופוניסט הבריטוני ג'ורג בארו מוסיף עומק.
בניגוד מוחלט לברק המפוצץ של דולפי, סולו הטנור של נלסון הם מינימליסטי באופן מסקרן, ומדגיש ויברטו מהודק ובחירות צלילים יוצאאת דופן. זה אמנם לא ה – Kind of Blue של מיילס דיוויס, אבל Blues and the Abstract Truth היא תקליט חשוב, שהגדיר את צורות הג'אז בשנות ה -60.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email