צחי פודור מנסה לבדוק את עצמו בצערו. לפי הבית הראשון, מה שקורה ומה שקרה – נעלם מהזיכרון, אבל בבית השני – איך זה שהוא מקים מצבה למשהו שנעלם? באשר לצער: פודור סובל מהצער הכללי, אבל מבקש לשמור את הנחמה כדי להתמודד עם הצעיר האישי.  לא זה (הצער הכללי) ולא זה (הצער האישי) מגיעים מהטקסט המאוד כללי ("אולי" ועוד "אולי"), שאינן מצליח למקד את התסכול לסיפור אישי משכנע.
לעומת הטקסט השטוח, המוסיקה והטון מעידים שפודור מנסה להביע תחושה אמיתית. יש כאן מהלך מלודי  פשוט שמונע עי" קצב טוב, ביצוע  תחושתי והפקה מוסיקלית מעצימה. לא כל מוסיקאי וזמר הוא גם יוצר ממדרגה ראשונה, ולעיתים הוא חייב לסמוך על המוסיקה וההבעה כדי לבטא את מה שאינו קיים בטקסט.

אולי זה אני שמרגיש מתוסכל 
צולל לאפל ללא סיבות 
מה שקורה, מה שקרה – 
נעלם מהזיכרון 

אולי זה אני שמעיק על כולם 
עם כל המלים העייפות 
קובר גאווה סדוקה ובונה 
מצבה לעוד זיכרון 

אולי היה נכון להניח 
ולשכוח את הצער 
אבל זה לא עוזב אותי 
זה רק סוגר עליי 

אולי חשוב תמיד לסלוח 
כשהטירוף ממשיך לצמוח 
אבל הרעל בתוכי 
הוא משתלט עליי 

אולי היה רצוי להשכיח
למחוק את כל הזעם
לשמור את הכוחות
לשעת הצורך בנחמה