חוזרים לשאלת הנצח – מהו אושר? "האם מותר למצוא גם אושר/ בגוונים של היום יום?" שואל אורי וייל. האם אם מציאת אושר היא עניין של מותר או אסור? מהו בדיוק היחס בין "שעמום" ל"אושר"? מה הם החלומות ש"התבדו"? מה ייחודו של "ערב אחד" איתה שגורם לו "לשכוח". לשכוח את מה? אורי וייל מנסה לגעת, אבל לא מגיע בטקסט פשטני לעומק מהות מצוקותיו-מאווייו. הלחן הנוגה-מעודן, המהלך ההרמוני העשיר, הטון המתכוון אולי מגלים יותר מאשר המילים, הגם שהתחושה היא של מלודיות אמוציונאלית שמשאירה את הטקסט שטוח.
לפעמים מספיק ערב אחד איתך בשביל לשכוח/ עייפות שמכה אותי פתאום בקץ כל הימים/ כשרודפים ולא מרפים לי כל החלומות
שנדחפו להם לאט מתחת לחיים.
שעמום מכה, רוצה יותר מכל רגע,/ כועס על עצמי איך נתתי שנים לעבור./ האם מותר למצוא גם אושר
בגוונים של היום יום?
לפעמים אני מתחפר בך, כמו רוצה לברוח/ מניסיוני ללחום בכל פגע ומשחית/ חלומות כבר התבדו/ כמעט כבר ורגליי כשלו
אני צולע על חצי תאוותי.
שעמום מכה, רוצה יותר מכל רגע/ כועס על עצמי איך נתתי שנים לעבור/ כאבים גדולים יש בעולם/ חלומות שטופים באור-
האם מותר למצוא גם אושר/ בגוונים של היום יום?
ואת מזכירה לי שזה דווקא מה שאהבת לי בעיניים/ כי גם הלב שלך מתגעגע ולא מסתפק/ ושבמקום ליפול אל המסגרת
אפשר לפרש את החלום אחרת/ שומר גבוה מעל הגשר/ הצר של המציאות.
כי השעמום הזה גוזל לנו טוב מכל רגע/ ואם אין כעס יש מקום גדול עוד לחלומות/ שבצילם נצעד ביושר בגוונים של היום יום
