תוך האזנה ל"הכוכבת של נצרת עילית", אלבומה החדש של איה כורם, הגעתי ל"סינדרום ירושלים". כבר השם עצמו עורר סקרנות. הפסיכיאטר יגדיר סוג של הפרעה נפשית, בה אדם שנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים או משיחיים ושמוטלת עליו משימה משיחית. הלוקים בתסמונת הזו הם על פי רוב אנשים שלקו בהפרעה נפשית פסיכוטית עוד בטרם הגיעם לירושלים.
איך כורם הלכה על ההקצנה מתוך השאלה – מה משאיר אותה במקום הזה למרות התחושה שהכל רע כאן, וערבבה בין האכזבה/ יאוש מ"חיים חסרי תועלת" (תועלת למי), זהות לאומית (יהדות), משיחיות, מדינה של שגעון גדלות. מציאות פוליטית מטייחת. גם מטפורית הבחירה בסיטואציה הזו – מרחיקת לכת.
נדמה לי שלא להקצנה הזו התכוונה כורם. השאלות שלה, טון השירה, אינם נובעים ממצב פסיכוטי של התנתקות ממציאות. המוסיקה אאינה מסגירה שגעון, גם לא זעקה. יש בה דכדוך ופגיעות שמגיעים משפיות, והשיר מתנגן בלחן וקצב שמעלים את הזמרת על נתיב פולק רוק מרכזי מאוד נורמלי ומפוקח. מצאתי עצמי יותר מתענג על המוסיקה, מאשר משתתף בהתלבטותה או שוקע בשאלות קיומיות שלא לדבר על "סינדרום ירושלמי", שהוא שמו של השיר ללא סימן שאלה.
איה כורם סינדרום ירושלים
כל הזמן אני עוזבת/ אבל נשארת במקומי/ אם אין לאן ללכת/ אז עוזבת את עצמי
וזה סינדרום ירושלים?/ או שזה ככה יהודים?/ אולי כולנו המשיח/ אולי כולנו אבודים
פתאום קם אדם בבוקר/ שואל האם אני קיים?/ אחרי שנים אלפיים/ גם היופי נעלם,
וכל שטח שטח אש/ ההאחזות חמש חמש/ נהר אחד לא מתייבש/ אדום אדום זורם לים
הללויה לחיים חסרי תועלת/ הללויה חמורים ואתונות/ נכתב בדם, נמחק בגשם/ הללויה מיואשת
משקרים מחופשים לזכרונות/ הללויה מזיעה ומבולבלת/ ושוב שוכחת את עצמה בדמיונות
תמיד זה משהו בבטן/ או משהו בשושלת/ מצווה עלי שלא להתפנות
כואב לי אבל איפה/ אולי זה משהו נפשי/ זה מגרד מתחת/ לתחבושת האישית
אין חלב, נגמר הדבש/ בשבילי רק תה חלש/ פעם הייתי מתרגשת/ המעיין הזה יבש
עוד שכבה של טיח,/ אל תשכח אותי, תבטיח/ אני יורדת מהאזנה/ ריטלין ודיאט קולה
לא יודעת איך לקרוא ל- שגעון גדלות שיש לו מדינה
גם הזהב כבר לא נוצץ/ תשתול או תעקור לי עץ/ מחק את מה שמיותר
רק תגיד לי אם ניצחנו/ הזיעה זה כי הלכנו/ המדבר הזה הוא פאקינג לא נגמר
