השיר הוא מעין מחאה אורבנית עטופה בנימה נוסטלגית, שאומרת: את פינות הילדות (העולות מן האוב במראות, בקולות) של פעם תופסים הבניינים הגבוהים של העשירים החדשים. "כסף תופס מקום על הגגות/ לא נשארה לי פינה לשים תהראש".
הנוף השתנה למשהו סינתטי שמזוהה עם מגדלים ומתעשרים חדשים. זו הסיבה שהוא (הדובר בשיר) אינו מוצא לעצמו פינה ואורז הכל בארגזים. מבחינתו, המקום שהיה עבורו בית – איננו עוד.
אייל אבן צור מתרפק על העבר במנגינה לא "עגולה". אינו נמרח. הטון הנמוך, השירה הלא משויפת, גם הקצב וההפקה כמו משאירים אותו ואת המאזין באזורי הרחוב שבהם גדל. הצלילים הם רוק מלנכולי שמזכיר מאוד את ברי סחרוף לא רק בטונים אלא גם בעיבוד ובהפקה המוזיקלית האפלולית, בעלי העוצמה הפנימית. האם זה פועל לטובתו של אייל בן צור? לא בטוח. מצד שני: השיר משדר את התחושה בצורה האותנטית ביותר.
שיר מוכר מתערבב בקול תפילה/ כאן שיחקתי בכדור/ כשאבא חזר מהעבודה/ אני זוכר מטוס מסתיר את השמש/ צל מהיר חולף / על חוף הים ארטיק קרטיב/ מי קונה מי קונה
אוויר הים מכרסם את הקירות/ קסם תופס מקום על הגגות/ לי לא נשארה פינה/ לשים תראש/ לישון טוב
הרחוב שלנו משתנה/ שמיים נמוכים/ בניינים במקום עננים/ הנה הנה הם באים/ עשירים חדשים/ אורז הכל בארגזים/ ארגזים
אוויר הים מכרסם את הקירות/ כסף תופס מקום על הגגות/ לי לא נשארה פינה/ לשים תראש/ לישון טוב/ לישון
**** אייל אבן צור: "בילדותי התגוררתי מעל בית הכנסת ברחוב רש"י בתל אביב. אני זוכר איך המוזיקה שהיינו שומעים מידי שבת, הייתה מתערבבת עם קולו החם של חזן בית הכנסת. זכור לי במיוחד חיבור ווקאלי מטורף בין מייקל ג'קסון לחזן. המאש אפ הזה אפיין את השכונה בה גדלתי; דתיים לצד חילוניים כשכל אחד מתושבי השכונה מכבד ומקבל את האחר. הרבה השתנה מאז, היום כבר כל ארבעה קירות שווים מיליונים, אם אתה לא עשיר אין לך ממש מקום בעיר".
