שער

ההצגה

אירוסמית'

פארק הירקון ת"א
4/5

משך כשעה וחצי קיבלנו אירוסמית' כמו שאירוסמית' כנראה נשמעה בארבעים וכמה השנים האחרונות – ואמורה להישמע. אולי זה לא מפתיע: הם מופיעים באותו הרכב כמו לפני 48 שנים. עדיין מוצגים כלהקת הרוק הגדולה של ארה"ב, ולפי ההופעה בפארק, הם כנראה אינם מוכנים לוותר על הכתר הזה.
סטיבן טיילר שחקן ראשי בהצגה, ממשיך לשחק אותה גדול מן החיים, הגיטריסטים ג'ו פרי ובראד וויטפורד אינם שחקני משנה: בלעדיהם אירוסמית' לא הייתה ואינה מה שהיא. אי אפשר להמעיט בתרומתם של הבסיסט טום המילטון והמתופף הבלתי נלאה ג'ואי קרמר.
כנראה לא נמאס להם  להגיש את התערובת הזו של רוק, גלאם רוק והבי מטאל. הם רקחו  מסיבת  שבעים-שמונים-תשעים עם הרבה פאן ואנרגיית רוקנרול, כשהמטרה: לחשמל את הפארק.
המעריצים הגיעו להתחשמל בלהיטים המפנקים. רוק איצטדיונים לא נועד למי שמתעמקים במילות השירים. או שיש Vibe או שהטרחה להגיע ולהידחס בתוך עשרות אלפים, ועוד לשלם על זה מאות שקלים ולהיתקע בחנייה מתבררת כטעות, ואתה נשבע לא לחזור עליה אחרי שאתה חש, שלא קיבלת תמורה להשקעה. הנקודה היא שרוב המגיעים, כנראה, מגיעים משוכנעים. משתוקקים לשתף פעולה, במיוחד כשאירוסמית' מורידה הילוך ל"שקטים". לא אכפת להם לראות את הלהקה מהמסכים הגדולים. לרוק אצטדיונים חוקים משלו. אתה נדחס כדי לספר למחרת שהיית בדבר האמתי.
סטיבן טיילר ושות' יודעים מה הם צריכים לתת  כדי לרצות את המשוכנעים, ואמנם היחסים בין הלהקה לקהל נשארו סימביוטיים לאורך כל הערב, גם כאשר פה ושם הם ניסו שיר שנועד למעריצי ההרד קור ודילגו על שירים מרשימת שירי החובה. אכן היו כמה רגעים יותר "מתים" כאשר טיילור ושות' התמקדו בבלוז. אבל תן הבלדה “I Don’t Want to Miss a Thing” כדי שהוא יקבל את התמורה למחיר הכרטיס. לפי כמויות הסלולאריים שהורמו לצלם את השיר, יכולת להבין , שרובם ככולם הגיעו כדי לשמוע את טיילר ברגעים האלה. עוד לא נשבר מהשיר הזה? מצד שני, גם “Walk this Way” הוא מהשירים החזקים של ההרכב ששרדו מהשבעים, במיוחד לאחר ש – RUN-DMC הוציאו גרסה משלהם ב-1986. ההופעה הראתה שדווקא שיר כזה מחזיק את הלהקה בחיים, בעוד ש – Dream On ממשיך להיות סוכריה (טיילר ניגן אותו בפסנתר לבן שהועלה במיוחד לבמה) הוא גם מהסוג שהלהקה מחויבת לכל מי שמגיע להופעה כדי להתרפק על הבלדות המוכרות.
טיילר נתן את ההצגה התזזיתית, שבלעדיה הוא אינו טיילר.  ממשיך לדהור בגיל 69. הוא מת עדיין להדגים כיצד צריך להיראות כוכב רוק, בביגוד, בנוכחות הסקסית, בהצטעצעות מול המצלמות. האיש זז על הבמה ללא לאות, הוא מרגיש לגמרי סופרסטאר, ומגלם את התפקיד הזה.
נסכם: עזבו ביקורת. אם רוק עדיין נחשב "מוסיקה צעירה", אז אחרי הערב הזה אפשר לומר שהגיל ממש אינו קובע, גם כשמדובר בחבורה שממוצע הגילים שלה הוא 66, וברוק ראוותני מיושן משהו. מי שקונה סופרלטיבים בקלות, אז בבקשה:  “America’s greatest rock and roll band”.

שירים: Let The Music' Young Lust, Cryin, Edge, Rag Doll, Dude, Crazy, Stop Messin, Oh Well, Sweet Emotion, Seasons, Hangman, Baby Please, Miss A Thing, Janie, Come Together, Elevator, Dream On, Walk This Way

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן