איתי בלטר שר שיר עצוב מאוד על יחסים שנגמרו. סיפור שמושר בקצב סלואו מושן, נגיעות פסנתר שנוסכות עגמומיות. קול נשי שמעטר במגע אינטימי. מספר הסיפור מזדהה עם סיפורה של המאוכזבת, זו שהגיעה אליו "רזה וחיוורת, ילדה בודדה כלה של אתמול". למרות שהוא מי שגרם לסופם של היחסים עמה. "לילה אחד ביקשת ממנה ללכת/ אחרי שלקחת ממנה הכל". כל השיר נשמע כיוצא מפיו של מי שמשתתף בצערה העמוק, נמצא בתוך עצבותה, למרות מודעותו שסוף היחסים בלתי נמנע.
שיר אפלולי של יוצר, שיותר מאשר הוא שר במובן האסתטי של המילה, מנסה להיכנס להלך הרוח של הסיטואציה ולספר את סיפור הפרידה באופן שהמוסיקה תתרגם את רחשי הלב אחד לאחד, תעביר גם את התחושה באווירת קדרות תואמת, בחספוס אותנטי. איתי בלטר לוקח את המאזין למקום הכי אינטימי שלו, וזה נשמע מיוחד ואמין.
אתה שם את השיר-היא מבקשת/ הכוס עם הגינס-מלאה מעצמה/ על הקיר כוכבים-מתים וגיטרה/ שפעם הייתה-הגיטרה שלך
זה נגמר עם איתי-היא אומרת בשקט/ אתה מתקרב-מחייך לידה/ ג'ינס משתחרר-שמלה מתרוקנת/ הגוף שגילה לי אותי-יגלה לה אותך
לילה אחד בקשת ממנה ללכת/ אחרי שלקחת ממנה הכל/ היא הגיעה אליי רזה וחיוורת/ ילדה בודדה כלה של אתמול
פנסים עצובים-בין תל אביב לאילת/ מאירים את הכביש-בכמעט דאגה/ אני שם את השיר-היא מבקשת/ ושותק בלי מילים-כשהיא בוכה
