הפחד הוא להישאר על האדמה. לחיות את המציאות. להמשיך לאהוב על רקע מה שקיים. איתי תעסה מציע אלטרנטיבה – לעוף, לרוץ עירומים, בלי "להסביר את עצמנו", לחיות בטירוף, כשהכול שקוף. האם השחרור המוחלט  יביא מרפא? האם בסוף הכל "ירגיש נעים?"
איתי תעסה שר את הפנטזיה באמונה שלמה, בערגה אמתית, בתשוקה נוגה, בטון מתכוון, בתום ראשוני, במצלול זך וענוג. פתיח אקוסטי מדויק. המנגינה – נפלאה. הקצב מעלה אותה על נתיב שמוביל למקום הזה שבו הנפש נפרדת מן הגוף. סול מיוסיק. אם יש משהו כמו התאהבות משמיעה ראשונה – זה השיר הזה.

בואי נעוף נעלים את הפחד/ בואי ניגע באותו המקום/ בואי נתחבק נשחק במקלחת/ בואי ונרוץ עירומים
לא נצטרך להסביר את עצמנו/ שפעם היינו שונים/ נגיד שהזמן מרפא את כולנו/ נגיד יש מקום לאהוב
אם כבר טירוף/ אז נעוף/ אם כבר טירוף/ אז נעוף/ אם כבר טירוף/ אז הכל יהפוף שקוף/ וכבר לא נרגיש את הגוף
אל תדאגי לעולם לא אפגע בך/ לכמה שניות ותביני הכל/ כשכל הצבעים מטיילים בראשך/ בסוף זה ירגיש גם נעים נעים
אם כבר טירוף/ אז נעוף/ אם כבר טירוף/ אז נעוף/ אם כבר טירוף/ אז הכל יהפוך שקוף/וכבר לא נרגיש את הגוף