אביב גדג’ שר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". השיר נקרא "דם על הים". טראומה של כאב ודמעות. ב"מכתבים למיכלי" גדג’ שר געגועים מהלב, מהבטן ומהעצמות שלו. שיר שעולה לזעקה בדציבלים גבוהים. אולי מאלהים תבוא ישועה והצלה.
לקראת סוף הערב ניגשתי לקונסולה, לחפש נקודה האזנה טובה יותר, לקלוט טקסטים. המנועים של הלהקה חמים מאוד, טורים גבוהים. הגיטרות צילצלו יופי. השילוב של כינור ואקורדיאון – אחלה. המוסיקה מלודית ומחניפה. הזמר שר ברגש. אז למה אני לא קולט מילים? משהו באקוסטיקה? בפואטיקה הדכאונית של הרוק המקומי, גדג’ ו"אלג’יר" עושים את זה משכנע ואמין (הלהקה הוקמה ב-1995, מוצאה – דרומי, שני אלבומים "אמנות ותשוקה", "מנועים קדימה") אני בעד להקות שמתייחסות לעיבוד, שלא רק הגיטרות קודחות בדימיונן היצירתי.
אלג’יר היא היא קצת פינק פלוייד מקומית ("אדמה", "דבר אלי") בהמשך היא נהיית ים תיכונית, גדג’ נשמע אהוד בנאי, וכול מי שרקד ליד הבמה מתחיל לזוז ביוונית. ללהקה אנגלית זה לא היה קורה. פתאום המאוולים האלה. ערבוב של חלב ובשר. פיוז’ן? רק בהדרנים קיבלתי את זה בשילוב האופטימלי. אלג’יר בצומת מזרח-מערב עם "ירח במזל עקרב", והשילוב בין כול הכלים החשמליים והאקוסטיים חזק. מישהו לחש לאוזני בתחילת הערב שגבריאל בלחסן לא על הבמה. בלעדיו הכול נשמע אחרת. בלחסן עלה אחרי חצי שעה לשיר "בתוך הצינורות" (חוויות טראומטיות מאישפוזים פסיכיאטריים) ונשאר עד הסוף, לא זמר גדול, כזה לו רידי, אבל קיבלנו "אלג’יר" משודרגת, כי הוא גיטריסט מבפנים. למה זה לא קרה מההתחלה? החצי השני של אלג’יר באמת נשמע טוב יותר בזכות הבלחסן. שיתאמן גם לחלק הראשון.
כמות הסופרלטיבים שקראתי על אלג’יר, השאירה מקום לשאלה: מה עם רדיו? למה אלג’יר לא באוויר? לא יכול להיות שלהקה כזו תישאר להקת מחתרת? ואולי טוב שתישאר בלי הטובות של הרדיו והטלוויזיה , עם כול ההילה וקסם המסתורין. אולי מגיע לה לרגש אותנו במחתרת. והיא מרגשת.
**** אלג'יר הוקמה בתחילת שנות התשעים על ידי אביב גדג', יחד עם חבריו למושב תלמי אליהו – גבריאל בלחסן ודביר לביא. חיים שמש, מפיק מחברת הד ארצי, ראה את הלהקה בהופעה בתל אביב והחתים את חבריה על חוזה. בחברה. בדצמבר 1995 יצא האלבום הראשון של הלהקה שנקרא "נאמנות ותשוקה"בהפקת על אסף שריג, חבר להקת "איפה הילד?". להקלטות הצטרף אחיו של אביב גדג', שלום גד, בגיטרה בס. סגנון המוסיקה: רוק עם השפעות אתניות וחזנות. האלבום נכשל מסחרית.
בתקופה שלאחר הוצאת האלבום הראשון עוברים חברי הלהקה חוויות שונות כחזרה בתשובה, ניסיונות התאבדות ואשפוז מרצון של גיטריסט הלהקה בלחסן בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל". שמונה שנים אחרי הוצאת "נאמנות ותשוקה" חתמה הלהקה על חוזה עם שאול מזרחי מנהל הבארבי, בלייבל "בארבי רקורדס", בו יצא בשנת 2004 את אלבומם השני, "מנועים קדימה", בו בלטו שירים כ"בתוך הצינורות", "דם על הים", "דבר אליי", "קיטש" ועוד. הרכב הלהקה באלבום השני כלל את המייסדים גדג', ובלחסן, אביב ברק בתופים (מלהקת נקמת הטרקטור), עמי רייס בקלידים וגיל פדידה בגיטרה בס. אל ההקלטות הצטרף הגיטריסט רון בונקר האלבום זכה לביקורות נלהבות, וגם לא איכזב מסחרית. בסיבוב ההופעות הארוך שחאחר צאצ האלבום לא השתתף גבריאל בלחסן מסיבות בריאותיות, ועופר קורן החליף אותו בעמדת הגיטרה. ט. חלק מההופעות לוו על ידי רביעיית מיתרים ובחלקן התארחו אמנים שונים, כמו אהוד בנאי, ברי סחרוף, שלום גד ועוד. אלג'יר קיימה גם שתי הופעות עם הרכב מיוחד שהקים גדג' לצורך ההופעות ונקרא התזמורת האנדרלמוסית. ב-2005 הודיע גדג' על פירוק הלהקה.
להקת אלג’יר בהופעה * אביב גדג’ – שירה, עופר קורן – גיטרות, גבריאל בלחסן – גיטרה, שירה, עמי רייס – קלידים, גיל פדידה – בס, אביב ברק –תופים. מועדון קמלוט הרצליה.
וידיאו: "דם על הים"
