תנו לדימיון לרץ במקומכם. לפני הדימיון הייתי מתחיל בלראות "עיניים דומעות וקצת רגש"  – לא טקסט שיקבל נקודות על ייחוד ומקוריות. השיר המנסה לתאר חוויה חושית על יחסים, נשאר בחלקתו של הכותב. מעט שמנסה להכיל את עומק הנרטיב , אבל נשאר מעל פני השטח ומשאיר את המאזין שם – תועה ותוהה.
המוסיקה מריצה את הטקסט הזה לאזור  תוגתה של רוני פרי בקצב ביטים אלקטרוניים המעלים את השיר לכביש הראשי. פרי המצויינת מצליחה באיפוק המלנכולי האופייני לה לשגר את מה ש"הספיקה לחוש"  בלחן בהרמוניה ובביטים פונקציונאליים (נוסח האלקטרו פופ של השמונים) שרקל לה אלון ברק שמייצרים את תוגת הסיפור. היא היא מצליחה להעניק בשר לנרטיב  עד כדי כך שהוא נשמע סיפורה האישי.

עיניים דומעות וקצת רגש/ זה מה שהספקתי לראות בעיניי
ידיים שלובות וקצת עצב/ שתי ילדות מתחבקות
עד מתי, לא אדע
שפתיים סדוקות וקצת אפר/ זה מה שהספקתי לחוש בידיי
עיניים בוהות במרפסת/ שתי ילדות בודדות
לא יכולתי להגיב/ לא יכולתי לומר אולי
רק רציתי להרגיש/ קרובה אלי/ עד מתי, לא אדע