אני מנסה להבין מדוע אניה בוקשטיין שרה חוויית אהבה בלשון זכר. אם היא קוראת מחשבותיו – שתשיר אותן מנקודת מבטה, כמי שחווה אותם בדרכה, לא מעיניו. המילים מאבדות משמעות ועומק, והמוסיקה המתקתקה קלילה משטיחה אותם עוד יותר. אני לא חש בו, וגם היא עוברת כרוח פרצים קלילה שנוגעת אבל לא מגעת, בטח לא מחלחלת. "ואני סוחב עלי עבר/ והוא כבד אם רק היה אפשר", שרה אניה מפיו והמטען הרגשי לא רק שלא עובר, אלא מתמסמס גם משום שכל התחביר כאן מסורבל ומשבש את השיר.
השיר המלודי מגיע כמשב קיצי נעים בימי החורף. בוקשטיין הלכה על מקצב ריקודי מלא אור ואופטימיות. מצעדי ההשמעות ורשימות השידור יאירו לה פנים, אבל התוצאה הסופית עקרה. הנרטיב של ה"מספר" בשיר אינו עובר, והנסיון שלה לתת לו ביטוי נשאר פופ סתמי.
אניה בוקשטיין עד שבא הבוקר בימוי: אניה בוקשטיין, דותן ויינר
אני יושב בצד/ הייתי מת להיות איתך עכשיו/ את שטופה באור כחול
אני לא יכול/ להתמסר אליו
כנראה שלא לקחנו את אותו הסם/ את סופה החופש משתולל אצלך בדם
ואני סוחב עלי עבר/ והוא כבד אם רק היה אפשר
הייתי מסובב אותך/ עד שבא הבוקר/ לא עוזב אותך
ככה ונותן לכל האור הרך שלך למלא אותי
הייתי מנשק אותך/ עד שבא הבוקר/ לא עוזב אותך
ככה ונותן לכל האהבה שלך למלא אותי
אני ליד הבר/ הייתי מת לנשום איתך מדבר
תמיד הוביל אותך כוכב לכל מקום/ ואת שלי אני לא מצאתי עד עכשיו
כנראה שלא לקחנו את אותו הסם/ את סופה החופש משתולל אצלך בדם
ואני סוחב עלי עבר/ והוא כבד אם רק היה אפשר
בואי אלי בואי אלי/ ורק תתני לי לסובב אותך
עד שבא הבוקר/ לא עוזב אותך
ככה ונותן לכל האור הרך שלך למלא אותי
הייתי מנשק אותך/ עד שבא הבוקר/ לא עוזב אותך
ככה ונותן לכל האהבה שלך למלא אותי
