"אני זמר מזרחי, גא להיות זמר מזרחי", מצהיר מאיר אלפי, הזמר החדש בשכונה הים-תיכונית בקליפ הוידיאו שנועד לקדם אלבומו החדש "מי אם לא אני". אין כאן התלבטויות. על מה הגאווה? האם השירים שאני שומע באלבום  מבטאים את מהות גאוותו? האם השירים עוסקים בנושאים הטורדים את המגזר המכונה "מזרחי"? ממש לא. רובם ככולם הם מחזור של טקסטים צפויים על מאהב פגוע, הדואב את היחסים עם בת זוגתו, מסתגר, מתרפק, חוזר אל מיטה ריקה, "אבל מנחמת", מודה בטעויות. פונה לאלוקים, ומקונן  שהאהובה תחזור אליו הביתה. מילים פשוטות: ה"מזרחי הגא" הוא גבר, שמסלסל את קינת אהבתו המנופצת ברגש, נעזר במנגינות נוגות ובתזמורים עשירים. גבר בוכה בלילה על אהבתו המפוספסת. האם על כך גאוותו כ"זמר מזרחי"? תרשו לי לפקפק.
מה באמת יודע מאיר אלפי על מוסיקה מזרחית אותנטית? על מה גאוותו? מה שיש במוסיקה המזרחית על גווניה מבחינת תווים, מקאמים – אין במוסיקה המזרחית הישראלית, שהיא בעצם מערבית. הניסיון להתהדר ב"מוסיקה מזרחית" היא יותר צורך מסחרי מאשר תרבותי. אם מדובר במוסיקה המזרחית של יוצאי ארצות ערב, הרי היא מיוסדת על המקאם, וגם בלי להיכנס לניתוח מוסיקולוגי של המלודיה, המקצבים, הסלסולים – ברור הוא שהמוסיקה המזרחית האותנטית אינה מוסיקת השמח והעצוב שעם ישראל צורך, שהפכה שוק ענק עם שפע זמרים שיודעים לשיר.
מאיר אלפי, שמבקש לבדל עצמו כ"זמר מזרחי", הוא זמר ישראלי, שלא המציא את הגלגל. לא הטקסטים ולא המוסיקה מעידים על חידוש או התחדשות, קשר למקורות או על ניסיון ליצור מוסיקה מזרחית אתנית אותנטית. אלפי מתבסס בעיקר קלישאות טקסטואליות מולחנות בלחני פופ  צפויים, שנועדו לפרוט על נימי הרגש ועל עיבודים עשירים של בעלי מקצוע מיומנים (תומר מתנה, ציקי זינתי, אסף צרויה) שמגיעים עד מחרוזת קצבית וצוהלת של שירי שרית חדד. "זמר מזרחי גא"? – אולי מאיר אלפי יודע דברים שאני לא יודע.