ויסקי, בר, בדידות, דכדוך, ריקנות. הצירוף הזה נשמע כמעט קלישאה על איזה שיר כאב סטייל  מאיר אריאל. היא עוזבת, והוא משתגע. היא עולה לרכבת והוא יורד מהפסים. דיכאון? דניאל בניה חוגג סוף יחסים בשיר קאנטרי קצבי, שמתיישר על נתיב כה נוח, עד שאינך נוטה להשתתף בצערו למרות לגימות הכאב עם ג'ק על הבר. בניה עושה מעין פולקלוריזציה של הנושא עם המוטיבים המתבקשים.
קליט מאוד, פריך מאוד, אבל הייתה לי תחושה של דאווין של דיכאון. אגב, סגנון הזמר המספר את קורות שברון ליבו הזכיר לי בשקיפות טורדת את אריק ברמן. מילים פשוטות: דניאל בניה נשמע בסינגל הזה כמו  אריאל פוגש  ברמן, אבל פחות מקורי משניהם.

 היא עולה על רכבת/ אני יורד מהפסים/ וזו תחושת הריקנות/ שממלאת את הכוסית/ אני לוגם ממנה בכאב/ וזהו בור ללא תחתית
רומן קיצי לעד נחתם/ בבדידות סתווית/ והיא מיחידה שלי/ הפכה ליחידה קרבית/ צריך לירות אל עבר מטרות/ כדי להצליח להחטיא
אני וג'ק על הבר / וזו תמיד טעות/ הרי דרכינו נפגשות / כשאני נלחם בבדידות/ והוא בנון שלאנט/ מזכיר לי מי אני
וויסקי וכאב בעבורך / הוא אומר/ הרי הם לחן ומילים
היא עולה על רכבת / אני יורד מהפסים/ ורגשות שמקומם בחוץ/ הפכו סודות כמוסים/ אני כותב אותם על דף נייר/ וזהו בור ללא תחתית
גלים בים לנצח/ נשברים על קו החוף/ אתמול קראה לי אהובי/ היום אומרת בר חלוף/ אני עוד כאן אני אומר לה/ במאמץ הגנתי
אני וג'ק על הבר…
כשהיא עולה על רכבת/ אני יורד מהפסים/ וזו תחושת הריקנות/ שממלאת את הכוסית/ אני לוגם ממנה בכאב/ וזהו בור ללא תחתית
היא עולה על רכבת/ ואני כאן מחכה/ והבר טנדר מבקש/ שאשלם על המשקה/ שואל מדוע אני מדבר/ אל בקבוק זכוכית?
כן, אני עם ג'ק על הבר…