הוא איתה בכל מקום, בכל סמטה, רחוב ומסדרון של החיים, גם כשהיא נופלת, גם כשהיא נשברת, בוערת. יגידו מסביב מה שיגידו, גם אז הוא איתה, כי כשמדברים עליה, מדברים עליו. הקיצר –הוא איתה בכל אתר, בכל מצב, וכל הרעשים מסביב – לא ישנו.
אחרי מילות ההקרבה, חיכיתי למוסיקה. היא לפעמים משדרגת. חיכיתי לגלעד שגב יותר נועז, יותר מעניין ממה שאני מכיר. פחות שקוף. לא איש בשורות אנוכי: זה אותו שגב של זרימה מלודית על מצע מלנכולי מתקתק, קצב מוליך לדרכים הראשיות. גלעד שגב שמתיידד בלי עכבות, שנע בנתיב פופ בטוח, אולי בטוח מדי, מפוכחות מלודית קולחת, ועם זאת שר ממקומות שמתחת למיתרי הקול, משדר רגש שהוא ערך מוסף בפני עצמו. ייאמר לזכותו – זה סגנון הפופ שלו. מצד שני: האם תהיה זו דרישה מוגזמת לקבל גלעד שגב פחות "בטוח", פחות מיינסטרים ויותר אקסקלוסיבי?
בכל הסמטאות של החיים, נלחמים, נלחמים,/ בכל הרחובות של החיים, נשברים, נגמרים,/ וכל האנשים שמדברים, מדברים עלייך, מדברים עליי,/ אז מדברים, שכל העולם ישמע.
אני כאן כשאת נופלת,/ אני כאן כשאת בוערת כמו כוכב,/ ושוב זוהרת/ אני כאן כשאת נשברת באפלה/ ושוב חוזרת/ אני כאן כשאת בוערת כמו כוכב
בכל המסדרונות של החיים, מסתבכים, מסתבכים,/ בכל המנהרות של החיים, מסתתרים, מסתגרים,/ וכל האנשים שמדברים, מדברים עלייך, מדברים עליי,/ אז מדברים, שכל העולם ישמע,
אני כאן כשאת נופלת,/ אני כאן כשאת בוערת כמו כוכב,/ ושוב זוהרת/ אני כאן כשאת נשברת באפלה/ ושוב חוזרת/ אני כאן כשאת בוערת כמו כוכב