אסי לוי לוקחת לרחובות פריז על פסקול אפלולי, מלנכולי-רומנטי, מתרפקת וגורמת למאזין סוג של געגוע לאווירת הרובע הלטיני. מספרת סיפור על יחסים בגוף שני, מנגינה של עצב, קצב של סרט מתח ותזמור קברטי אולד סקול.
היא מזדהה עם הדמות אליה היא פונה כמי שמעוררת את חולשותיה – שלה. המוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהקונטקסט, מהתפאורה, קשורה בטבורה לסיפור, לעצב המתמשך, לדואט הידיים הנוגע. היא לוקחת את הנוסטלגיקן שבי בשבי ללא תנאים, נספג לתוך האווירה, נכנע לסלואו הדרמטי הזה.
זוהי אסי לוי אינטימית, כזו שאין בעיה לקבל בהתרפקות בצליל הישן-עשן, בתזמור כלי נשיפה אולד סקול, שנסון בעברית שיש בו משהו עמוק של שחקנית שמחפשת, וככל הנראה מוצאת את עצמה במוסיקה לא פחות מאשר בתיאטרון.
אסי לוי לילה בפריז צילום עריכה ובימוי – אסי לוי
היא אמרה שאין לה אף אחת/ וברחובות היא מסתובבת
ופריז קצת עצובה ומחכה/ עם מי היא לא שוכבת
היא בקשה שאחזור ואנשק/ לה את העיניים
אחת אחת
פנס רחוב חיוור מאיר את בדידותי/ וכל העיר עוד ישנה
היא עולה לאן שלא תיסע איתו/ הלילה היא חוזרת לבדה
גם אני כל נצח שיחלוף איתה אותי ישרוף
בעומק החזה/ כאב כזה
פזמון: ואת ניגנת לי מי אני/ ניגנת רק לי בכל הכח
מיתר זועף ברגע שחולף/ אשוב תמיד לשמוע
את ניגנת לי העצב הוא זמני
לא מאוחר מידי/ גם בשבילי/ עכשיו אחרי כל השנים
עוד אין בי אהבה אחרת/ גם כשלא נשאר לנו אוויר
אין סיבה ללכת
את יודעת את נוגעת בי בלי לדבר/ בדואט ידיים
לאט לאט
פזמון: ואת ניגנת לי מי אני….
