לפי הפתיחה האקוסטית, חשבתי שאשמע משהו בנוסח ג'יימס טיילור, סיפור על מצע פולק רך בקצב נינוח. האמת: זה כך ממש נשמע אסף אמדורסקי בשיר החדש. נצא איתו לכביש, באוטו הישן של אבא שלה. היא נוהגת. הוא לידה. נסיעה אינטימית איטית באווירה חורפית, גשם, ריח אדמה, שדרת ברושים חולפת. השיר נכתב מזיכרון שעלה אצלה, שעורר אצלו תחושה חלומית שכזו. אמדורסקי תרגם לאווירה מעט מלנכולית, טון געגוע נוגה, מוסיקה של מהלכים פשוטים.
האם הופתעתי? אם להתחשב בדימוי של אמדורסקי כיוצר פופ מיוחד ועדכני – אז היתה כאן הרמת גבה מסוימת. מצד שני, השיר נשמע כמו רישום מוסיקלי מדויק של זיכרון, שנושבת ממנו רוח אמיתית של ערגה. אם סינגל אמור לומר – הלהיט התורן שלו, אז זה לא זה. אני בטוח שאמדורסקי היה מודע לכך.
אסף אמדורסקי את ואני נוסעים לאט מילים
מחשיך בחוץ וגשם/ וריח של אדמה/ פתאום אחרי שנים עולה/ זיכרון שלך
אנחנו ערים/ רוכבים על כביש צדדי/ את צוחקת אני לידך/ מגלגל ומבעיר
באוטו הישן של אבא שלך
חצי חלון פתוח/ שדה רדום מול כביש שטוח/ חדרי הלב פתוחים לרוח
ורק את ואני נוסעים לאט
שדרת ברושים חולפת/ עלינו מצילה לרגע/ ירוק של קצה הסתיו
ואנחנו אחריו
אנחנו דלוקים/ שטים על כביש החוף/ את נוהגת אני לידך
מגלגל ומבעיר/ באוטו הישן של אבא שלך
חצי חלון פתוח/ הים כהה הכביש שטוח/ חדרי הלב פתוחים לרוח
ורק את ואני נוסעים לאט
