אסף אמדורסקי מספר סיפור יחסים אישיים על רקע אורבני תל-אביבי. בעיר יש עוד מישהי שמבקשת בית חם, אבל לה – חופש לא עושה כלום בלב , קודם היא שתתה יין על הגבעות, ועכשיו היא במישור החוף, והוא היה רוצה להמשיך להישאר בגבהים. הגיעו כבר גבוה, התגברו על קשיים, אבל המציאות עכשיו (שבה הירח בוער) גורמת לחלום על קומות גבוהות בבית מלון. נחה רוח המשורר על אסף.
אמדורסקי בקו קצבי טיפה הזוי, באווירה טיפה סטרילית, בטמפו של נסיעה, מצליח ליצור את העיבוד הנכון, לחלוף על נופים (דיווש על אופניים?) בלי דרמות אלא בטון אחיד, כדי להביע את צערו-תוגתו. ההפקה הקרה כביכול אפילו מדגישה את הטון התחושתי של הסיפור. המנגינה אינה ממתקת אותו, משדרת פשטות יפה.
יין בוטיק מרפסת מול שדרה/ היא נהגה לצחוק בגבעות/ עכשיו שותה במישור החוף
שם לכל רחוב יש שם של משורר/ או כך זה לפחות נדמה/ כן כך נדמה
זעקת נערה אחת/ שבאמת רצתה, בית חם, רק בית חם/ גם אם יבוא עכשיו את לא תאמרי מילה
רק תביטי בעינייו ואז תפני פנייך לריצפה/ לקפוץ עכשיו לא ישנה דבר/ תל אביב שוקעת לה בהתמכרות שלך
הירח בוער מעל העיר הלבנה/ כלבים מביטים מהמרפסות/ כבר שלוש לפנות בוקר מכיוון הים
אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים/ איך הם צורחים לשמיים
קילומטרים יש למצוא אחד מהם/ את מתחילה לראות חופש לא עושה לך כלום בלב
הירח בוער מעל העיר הישנה/ כלבים מביטים מהמרפסות/ כבר שלוש לפנות בוקר מכיוון הים
אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים/ צורחים לשמיים
את ואני למדנו כבר לצוף/ מאתים מטר מעל פני הים, או פני הים/ היצמדי אלי הוא מטפס כשאת ישנה
אל המלון הכי שווה אל הקומה הכי גבוהה
תגובה אחת
mmm…..