אפרת קולברג רושמת בטון אותנטי תחושת אהבה שאיננה עוד. זו אינה התרפקות סוערת, אלא ניסיון להביט בגעגוע מפוקח על שעבר עליה, תוך ניסיון לשקם את עצמה מתוך עצמה, מעין פצע שהולך ומגליד ומחזיר את הגוף למצב לא מבוית, טבעי, פראי. אפרת מביעה מודעות לעצמה בשירה לא משויפת, לא מגיעה ממקום של הקול רץ לפניך, אלא מתוך רצון לספר את הסיפור. זה גם מהות השנסון, שהוא במהותו קברטי ובלתי אמצעי. המלודיה בשיר משרתת את הנרטיב. אפרת נינוחה, מכילה את התחושה במנגינה מלנכולית נוגה ונוגעת, בעיבוד אווירה שמבליט צליל האקורדיון יפה שמנגן נדב אזולאי אשר מכניס את אפרת קולברג בניחוח צרפתי למקומות אינטימיים שיוצרים אצל המאזין תחושת קרבה.
הזמן עובר מהר, הכאב דוהה לאט/ איך עברו שנתיים ועדיין את/ הולכת אחריי, איתי בכל פינה/ פרא בגופי חוזר ובא, בלי הזמנה
הזדמנויות חולפות מהר, הכאב דוהה לאט/ איך עברו שנתיים, הספקתי רק מעט/ לך זה לא אכפת אם אני בעבודה/ לבדי, אצל הורי או באמצע נשיקה/ הולכת אחריי, איתי בכל פינה / פרא בגופי חוזר ובא, בלי הזמנה
הנעורים חולפים מהר, הכאב דוהה לאט/ איך עברו שנתיים מאז שהשתוקקת/ לנשק אותי, לגעת בנפשי, את כל כולי לדעת, לטעת בראשי
זרע אשליה, גדל והשתלט, על כל חלקי גופי/ מהראש עד לעקב, והתעכב בלב
גדל בלי השקיה, צמח בלי הזנה/ פרא בגופי חוזר ובא…
*** הקליפ צולם לשיר בשיתוף פעולה עם נטע פולק ושי רמות – אמניות קרקס ותנועה, בוגרות סנדס סיאל – ביה"ס לקרקס, תאטרון ומחול. שיתוף הפעולה הוליד כוראוגרפיה לדאבל טרפז.
