נזרום עם זרם התודעה של דניאל ספיר. נזרום, לא ניסחף. גם הוא אינו חש צורך להיסחף, מספר את רצף מחשבותיו בטון נונשלנט, בעצב שווה נפש., ללא דרמה.
הרעיון: האמנות היא פוטנציאל. רוב הזמן, בנאדם בשגרת יומו, מחפש מחסה מהשמש היוקדת, מנסה לעשות סדר בבלגן שבחדר. ברקע קיימת אפשרות שיתרחש הנס הזה, והיופי האומנותי יצא מן הכוח אל הפועל. האיש שיושב ומנגן ממתין שהאפשרות הזו תתממש.
הזרימה המוזיקלית מתנהלת על פס קול פולק-ג'אז. דניאל ספיר נשמע נעבעך. השירה מגיעה ממקום של הסתפקות במה-שיש, הטון הוא סנכרון אותנטי עם הנרטיב, תזמור שנשזר לסיפור כחלק אינטגרלי, הצליל האקוסטי של הגיטרה בפתיחה, הבס שמצטרף, החצוצרה שמוסיפה נגיעה ג'אזית יפה בסיום. ספיר מסוגנן מאוד, הפרייזינג שלו תואם את הלך הרוח. הוא אינו מחפש להיות "זמר", אלא מספר קוהרנטי עם הסיפור שלו. בזה הוא מצליח.
יש אפשרות של יופי/ אני מרגיש את זה כאן/ אני רק איש שמטייל מחפש איזה צל/ איזה עץ מדבר לשבת בשמש הנוקבת/ כל המקומות טובים/ כולם יפים/ לשתות קצת ולנוח/ להקשיב לרוח/ אני רק איש שמתבונן מנסה לארגן/ לעשות לי איזה סדר/ בכל מה שבחדר/ כל החפצים עפים/ מרחפים/ כל מה שצברתי/ זה כל מה שעברתי/ יש אפשרות של יופי זה ברור מאוד/ אני מרגיש מאוד/ אני מרגיש את זה כאן/ אני רק איש שמנגן/ רק יושב ומנגן/ זה כל מה שאמרתי