עיזבו אירוויזיון. מוסיקה היא קודם כל אמנות שלא אמורה להיות קשורה לתחרויות. לא שופטים ביצוע אם הוא מתאים לתחרות כזו או אחרת, או אם יניף את דגל ישראל ויחניף לאגו הלאומי הפטריוטי.
אני מדבר על הפרשנות של מיכאל בן דוד ל"עץ ירוק מפלסטיק" שכתבו אסף אטדגי את יוני אמבר וישראל קמחי המוכר ממרגול צנעני.  הביצוע של בן דוד היה מהות של קאבר בכל פרמטר: ההארה האישית, המנעד המדויק, הנקיון, המינון הרגשי, האמת הפנימית. אביב גפן דורש מהזמרים המשתתפים שהם יגלמו סיפורים. כאן היה סיפור. בן דוד הוכיח גם שיש לו מנעד רחב מאוד לסגנונות שונים ויכולת אינטלקטואלית לחצות גבולות ועדיין להישאר מבצע ופרפורמר ממדרגה ראשונה.
את הרב גוניות הזו יש גם לענבל ביבי ששרה "עכשיו מעונן" של אביב גפן, הגם שזעקת ה"אנחנו דור מזוין!" נשמעת היום בומבסטית ומנותקת עד כדי מלאכותיות. זה שיר שהיה טוב לזמנו.
רון ושירן הגיעו כמעט הישר מחדר הלידה ומניתוח קיסרי. יחסית לסיטואציה – שיחקו אותה בגדול ב"יאמה", שרשום על מרגול (כתבו:עמוס נוי ודודו טסה) . כאן הורגש המאמץ לקרוץ קריצה אתנית לאירוויזיון בסלסול ובתזמור. גפן טען שאין בביצוע שלהם "גיבור". למעשה, התכוון לפרשנות אישית, ולא כל שיר שנבחר ראוי לפרשנות אישית ואפילו לא לפיוז'ן אתני. הביצוע הזה נשמע קצת מזרחיות מתאמצת.
לינט ממשיכה להוכיח שהיא גדולה על כל הזמרים שמשתתפים באקס פקטור לאירוויזיון. סלסולי הרגש הגדולים שלה ל"לשם" שכתבה קרן פלס למירי מסיקה הגיעו לפסגות הרגש הכי גבוהות. צדקו מי שאמרו שהיא לא צריכה מקרופון. אני נשארתי עם הביצוע האדיר שלקח אותי בשבי, בעוד אביב גפן לא הלך שבי בטענה שזה Too Much פאתוס. בסופו של דבר העביר אותה, כי שולחן השופטים לחץ. זו היתה המגמה של השופטים בשלב הזה  של התחרות – להשאיר את ההכרעה להצבעת הקהל, שנשבה בקסם הביצוע, ובצדק.
עילאי אלמקייס בחר את "יומן מסע" של אביב גפן. הגם שאישית מאוד התחבר לשיר (מילים שהזכירו לו את סבו) התברר כי האינטפרטציה לא סחטה מהשיר הזה איכויות גבוהות. בחירה נכונה של שיר אינה רק עניין של הזדהות אלא התאמות לסגנונך, וכאן הסלסולים מעט האפילו על אינטרפרטציה ייחודית.

עלו לרבע הגמר: ענבל ביבי, לינט, מיכאל בן דוד, עילאי אלמקייס
הדחה: רון ושירן

לינט – לשם

אקס פקטור לאירוויזיון פייסבוק