רגע, רגע, האהבה. מה עוד לא אמרנו עליה. לאריאל זילבר יש עוד משהו לומר. לצורך כך – האניש אותה. היא תמיד נמצאת, רכה ענוגה, לא כופה את עצמה, ואפילו יש לה שאיפות, אך את "חלומותיה" מתקשה להגשים. הטקסט אקראי, אפילו סתמי משהו. כולל משפט השבחים "היא הבית, היא השיר והיא המנגינה". התוספת בסיום: "אני מהללה" מיותרת. הרי זה ברור מהשיר, מהטון.
מה קרה לזילבר? איזו התרככות. איזו התרפקות. אני לא רגיל לשמוע אותו כל כך מינורי, מלודי והרמוני ללא מקצב, פסנתר ענוג, עטוף בצליל מיתרים, עיבוד שלוקח לשקיעות רומנטיות. יש משהו מאוד מתכוון ואמין בהגשת השיר, הגם שהוא עצמו (השיר) אינו מיצירותיו המשובחות ביותר.
הענוגה והרכה תשב תמיד בצל/ ולא תכפה את דעתה וגם לא תתקפל/ היא תתקן אותי עכשיו וגם עד סוף ימי/ ולפעמים תזיל דמעה על כל משוגותיי
אני איתה והיא איתי מוחלט ואל חזור/ אם רחוקים אנחנו קצת אותנו לא ישבור/ שואפת ורוצה לעזור לכל המתקשים/ אך את, חלומותיה, איך מתי תוכל להגשים/ ואז בערב השבת בשיר של מי ימצא/ ומלאכים עומדים ליד – אני מהללה
בזכות ההיא, בזכות הזאת, אולי רק בגללה/ כי היא הבית, היא השיר והיא המנגינה/ בזכות ההיא, בזכות הזאת, אולי רק בגללה/ כי היא הבית, היא השיר והיא המנגינה/ אני מהללה
